29.7.2009

Malahide

התאמת פעילות לאדם היא לא אבסולוטית אלא יחסית- אין מוצר שהוא טוב לכולם תמיד, ואין אטרקציה תיירותית שמתאימה לכולם בכל מצב. בשבת האחרונה בבוקר המצב שבו היינו שרויים דרש אוורור, ואוורור זה מה שקיבלנו במלהייד.
במרחק של 35 דקות נסיעה ב DART צפונה מדבלין שוכנת עיירת הקיט Malahide. בדומה ל
Howth מלפני שבועיים, גם זו עיירה ציורית המנקזת אליה את עשירי האזור הבונים לעצמם קהילה יוקרתית על המים. בשונה מ Howth, היוקרה קצת יותר בולטת, אין מזח דייגים נעים ואותנטי אלא מרינת יאכטות א-לה הרצליה פיתוח. אבל הנוף שווה שחבל על הזמן.

יוצאים מתחנת ה DART והשלט קובע- משמאל הים, המרינה, הרחוב הראשי והמלונות, מימין הטירה ומועדון הגולף. בכל מקום באירלנד יש מועדוני גולף. כשחברנו האוסטרו-ישראלי אייקי שנדורפי הציע לא מזמן שנלך לשחק גולף, התגובה האינסטנקטיבית הייתה שעוד לא מלאו לנו 55 ואין לנו סיגר בפה ומרצדס בחנייה של הווילה. אבל פה כולם משחקים את זה. יש כאן מועדונים, מגרשים ומה לא. פנינו שמאלה – הייתה שמש יפה ופה אפילו אלוהים לא יודע אם זה יימשך חמש שעות או חמש שניות אז אמרנו ננצל את המומנטום.

הדרך מהתחנה לים אורכת כשש דקות ועוברת דרך הרחוב הראשי של העיירה המנומנמת על הפאבים ובתי הקפה החביבים שלה. בדרך לים בארץ בדרך כלל עוצרים באיזה מקום וקונים בירות. לכן אולי ישמע מוזר כשנגיד שקנינו שתי כוסות קפה טו-גו בדרך לחוף, ועוד בארץ הגינס. אבל כשאנחנו אומרים יום יפה אנחנו מדברים על 17 מעלות ורוח סבירה במקום ערה, אז תזרמו איתנו.
עשינו טיול על חוף הים, ובשונה מחופי ישראל, כאן הכחול-ירוק של המים משתלב מיידית עם הירוק של המדשאות שעל קו החוף, כשרק רצועת חול בוצית ברוחב 10-20 מטרים מפרידה ביניהם. עוד דבר ששונה הוא שבארץ אתה מרגיש שאתה מתקרב לים כבר מרחוק. פה, גם כשעמדנו על המים לא היה ריח מלוח של ים. חשבנו לטעום אולי המים פשוט לא מלוחים אבל החלטנו לעזוב כי בדיוק יצא מישהו מהים ואמר שהמים קרים מדי וזה לא היה בא טוב עם הקפה.
עשינו פיקניק על הדשא מול הנוף המשגע והסתובבנו חזרה לכיוון הטירה, ובעניין הזה חידוש – הדרך לטירה הייתה משולטת למשעי! הדרך עברה דרך חלקת יער מהאגדות ודרך מתחם מכובד של מתקני שעשועים שהיו עמוסים לעייפה בילדים בהירי עור.
המשכנו בדרך לטירה וראינו עוד ועוד שלטי הכוונה. טוב, אז בטח אנחנו בדרך למקום חשוב. האמת היא שלא התכוננו
לביקור כאן- לא קראנו, לא בדקנו ובגדול לא היה לנו מושג מה יש שם ב Malahide. הנחנו שכשנגיע נלמד. אין מה להגיד – הטירה מהממת! טירה כמו שרואים בסרטים של דיסני. עם הצריחים והדגל ודלת העץ הכבדה. מאוד מרשים. מה הסיפור עם הטירה? לא יודעים.... לא היה אף שלט, שום אות, שום סימן. ברור שהגענו לשם אחרי חמש בערב, שעת סגירת האתר ולכן גם לא היה עם מי לדבר. התרשמנו והלכנו.

לסיכום, זהו מקום נחמד מאוד שבו אפשר להתאוורר מהמולת העיר. אבל אם אתם מטיילים באירלנד וזמנכם קצוב, אין הכרח להגיע למלהייד, יש עוד רצועות חוף וטירות מרשימות יותר. לעומת זאת, אם אתם שוהים תקופה ארוכה בדבלין זהו יעד מוצלח ביותר.


מנקודת מבט של תיירים ישראלים- 3 מתוך 7 בסולם דמארקוביץ'

View Larger Map

23.7.2009

סיור עירוני Hop on – Hop off (או: תיאום ציפיות לקראת הביקור בדבלין)

בואו נודה בזה (בצער)- דבלין אינה נמנית בשורה הראשונה של הבירות האירופאיות; אין לה את ההווי של לונדון, את הנופים של פריז או את ההיסטוריה של ברלין וירושלים. כן יש בה המון חן- אנחנו מאוד נהנים פה ואוהבים את האנשים ואת האווירה המזמינה והחברותית, אבל צריך להכיר באמת- וזו האמת שלנו. הלוואי שהזמן יעמיד אותנו על טעותנו.

חשבנו שאולי אנחנו ממעיטים בערכה ולכן יצאנו לסיור תיירים מאורגן- ה-Tour Bus. זוהי דרך טובה לראות את האתרים המרכזיים. קונים כרטיס (ב-15 יורו, כדאי להזמין דרך האתר ולקבל הנחה של 10%, ושוב נמליץ לכל הסטודנטים- תוציאו כרטיס סטודנט בינ"ל, 2 יורו הנחה בכל מקום) והוא תקף ל 24 שעות במסגרת של hop on-hop off. יש 23 תחנות ברחבי העיר ואפשר לעלות ולרדת בהן כאוות נפשכם במהלך היממה, שמתחילה ב-9:30 ומסתיימת ב-18:30 (אבל אם התחלתם ב-14:00, יש לכם הזדמנות לעלות על האוטובוס שלמחרת ב-13:59 ולנצל את הכרטיס לנסיעה אחת אחרונה). יש 2 סוגי אוטובוסים- אחד עם הערות חיות מפי נהג האוטובוס והשנייה היא המולטילינגוואל, שם מקבלים אוזניות ושומעים הקלטה של הערות בכל אתר בהמון שפות שרובן לא רלוונטיות לרובנו ולכן פחות מומלץ. ההערות בכל אתר חמודות ומועילות, בייחוד אם יש נהג עם מצב רוח טוב שמוסיף קריצה אירית ומתבל בסיפורים והומור דק, וכן מוסיף מהווי העיר.
כרטיסים אפשר לקנות באינטרנט ולאסוף מהסניף הראשי ברחוב או'קונל וכן לקנות באוטובוס בכל אחת מהתחנות.

אנו ממליצים על מספר אתרים שבהם כדאי לבקר במהלך הסיור ובכלל, כאן הם מוזכרים לפי סדר הגעת האוטובוס אליהם -

1. הרחובות
גרפטון ואו'קונל- הם רחובות הקניות העיקריים במרכז העיר. מרחוב או'קונל אפשר לרדת לרחוב הנרי (מול הspire- - החנית הכסופה הענקית שקשה לפספס). לדעתי, (יעל) זה הרחוב הנעים ביותר בעיר לקניות. בגרפטון יש מותגים יוקרתיים יותר והאווירה בהתאם.
2.
טריניטי קולג' – ממש מול גרפטון ניצב המוסד האקדמי המרכזי של אירלנד, שהוא מרשים ביופיו ומעניין בתוכנו. בתוכו ניתן למצוא את אחת האטרקציות ההיסטוריות המרכזיות של אירלנד, Book of Kells.
3.
מבשלת Guinness :
האתר התיירותי מספר אחת באירלנד ללא עוררין, ומסיבה ברורה. על היחס של האירים לגינס נתייחס בהזדמנות אחרת וכשתיגמר עונת התיירות תהיו בטוחים שנכתוב הרבה על תרבות השתייה כאן, אבל כבר עכשיו נגיד שהאירים כנראה יוותרו על העצמאות שלהם לפני שהם יוותרו על הפיינט השחור. המקום מושקע, מעניין ומגוון, כל עוד אתם זוכרים שמדובר במבשלת בירה. בקומה העליונה נמצא ה-Gravity Bar, פאב עגול ש-360 מעלותיו עשויות זכוכית וממנו נשקפת העיר כולה. הביקור במבשלה יעלה 15 יורו וכולל פיינט על חשבון הברון. הביקור בחנות המזכרות יעלה לכם בין 6 יורו למגנט ל-35 יורו לסווטשירט ממותג.
4.
כלא קילמינהאם Kilmainham Jail/Gaol – בית הכלא העתיק והמפורסם שבו רואים ושומעים על המאבק האירי לעצמאות, על מנהיגי המרד בבריטים ועוד (נשמע מוכר? כי אנחנו נזכרנו שם בביקור בכלא בעכו בטיול השנתי). בפינת האנקדוטות נזכיר כי זה הכלא בו צולמו הסרטים "בשם האב", הג'וב האיטלקי" וכמובן, "מייקל קולינס", שמדבר בדיוק על המאבק לעצמאות אירלנד. 6 יורו לסיור מעניין בן שעה.
5.
פארק פניקס – הפארק העירוני הכי גדול באירופה, שבו נמצא גם גן החיות של דבלין וגם העתק די מושלם של הבית הלבן. אנחנו עשינו שם הפסקת צהריים על הדשא מול המים והיה נעים מאוד. למי שבונה על ארוחה\מנוחה בְפארק אבל לא יוצא לו בדיוק על פניקס, יש אחלה אלטרנטיבות במסגרת הסיור גם במריון סקוור (Merrion Square) וגם בסנט סטיבנ'ס גרין (St. Stephen's Green), שעל סגולותיו כבר כתבנו כאן בעבר.
6. בנוסף, הערות כלליות: אנחנו לא הלכנו ל
מזקקת ג'ימיסון, אבל לכל אלו שאלכוהול הוא אחד מיעדי הביקור שלהם- זה כמובן אתר חובה שהאוטובוס עובר דרכו. חוץ מזה, הסיור עובר דרך רוב המוזיאונים של דבלין ובכולם הכניסה חינם ולכן שווים הצצה אם לא יותר. מנגד, הסיור עובר גם בכנסיות המרכזיות של העיר, ודווקא בהן יש לשלם על הכניסה. St. Patrick's Cathedral, Christchurch והאחרות – אנחנו ויתרנו על התענוג ועשינו הפרדה בין דת ומזומן.


לסיכום, חששותינו התבררו כנכונות. ושלא תבינו אותנו לא נכון – אנחנו ממליצים לכם בחום רב לנחות באירלנד! רק תבואו כשאתם ערים לכך שדבלין היא דבלין. את רוב השהות שלכם באי נמליץ לכם להעביר במקומות בהם הרפובליקה האירית באמת חזקה- בנופים הכפריים, בנהרות ובימים, בטירות ובשאר פלאי הטבע שמחוץ לערים. לדבלין היינו מקדישים עד 3 ימים שיכללו פרט לאמור לעיל גם סיור בטמפל בר (Temple Bar)- הוא הרובע הפרינג'י של העיר שגם בו האוטובוס עוצר אבל מגיע לו יותר כבוד, ועוד כמה אטרקציות שעוד נקדיש להן פוסטים בקרוב.

6 מ-7 בסולם דמארקוביץ'. בזכות הפונקציונליות וההומור האירי.

17.7.2009

טיול בחצי האי Howth


רוב המבקרים באירלנד מחפשים לראות נופים, השאר באים בשביל לשתות אלכוהול. אז לקבוצה השנייה לא נמליץ להגיע ל- Howth אלא לכתת רגלים לאחת המבשלות\מזקקות\מסבאות שדבלין יודעת להציע, ובקרוב נעשה גם להן את הכבוד המגיע. הפוסט הנוכחי נועד לקבוצה הראשונה.
חצי האי Howth (ותסלחו לנו אם נשתמש בכיתוב הלועזי – מה נכתוב? האות'? הואות'? או כפי שהמקומיים קוראים לו- הות. צריך להכיר במגבלות השפה) הוא הטיול היומי המושלם למי שהגיע לדבלין לסוף שבוע או לפרק זמן קצוב, שאין לו זמן לאטרקציות הנוף המעמיקות של אירלנד ושרוצה לקבל את נופי האי המדהים הזה בקליפת אגוז.
במרחק של 30 דקות נסיעה צפון-מזרחה ממרכז העיר ב-DART, הרכבת הפרברית של דבלין, נמצאת עיירת הקיט והדיג
הזו, פנינת תיירות אמיתית. מדובר בלשון יבשה שנכנסת לתוך הים האירי, שהוא רצועת המים המפרידה בין אירלנד לבין אנגליה, ויילס וסקוטלנד. הרכבת פולטת את הנוסעים, וביום ראשון מדובר כמעט אך ורק בתיירים, לתוך מזח הדייגים ממש. המזח מציע מגוון מסעדות דגים ופירות ים, שוק אוכל של יום ראשון עם מיני ירקות, פירות, מאפים, שייקים ורחאת לוקום (כן... אין לנו מושג למה), מרינה של סירות דיג ויאכטות שבינהן הציצו ראשים של כלבי ים משועשעים. מעבר למזח, חצי קילומטר בערך לתוך הים, ישנם שני איים קטנים ומבודדים (‘Ireland’s Eye’)אליהם אפשר להגיע בסירות- מתאים לרומנטיקנים המושבעים.


אבל לא אנחנו. אנחנו באנו לטייל ברגל. רוב שטח חצי האי Howth הוא גבעות מתונות שמהן, כך הבטיחו לנו, נשקף נוף פנורמי מטורף של חצי האי, של דבלין, של האיים הקטנים הסמוכים ובעיקר של הים. בצומת המרכזית של Howth, בין תחנת הרכבת למזח, מצאנו מפת מטיילים המפרטת את המסלולים המשולטים שהמקום מציע. שמחה גדולה! למצוא שלטי הכוונה רגליים באירלנד זה הישג כשלעצמו – אל תצפו להם כי לא תראו הרבה מאלה. בואו מוכנים ככל האפשר. המקומיים מסבירי פנים כמו בסיפורים ואף יותר ויעזרו לכם בשמחה, אבל תדעו בדיוק מה לשאול – האירים, כמו אלוהים, עוזרים למי שעוזר לעצמו (שילוט הדרכים לעומתו מעולה ולכן יש פחות צורך בכוחות עליונים כמו GPS).
נקודת היציאה שסומנה על המפה הייתה ממש מול תחנת ה-DART. הלכנו. והלכנו. ועברנו את התחנה, ולא מצאנו. בדרך חזרה שמנו לב לאיזה פישפַש קטן וחבוי בתוך חומת האבן. ככה, בלי שלט- אין שום אות, אין סימן- זו נקודת היציאה לחמשת 
המסלולים של Howth. אבל מה, היה שווה כל רגע של חיפוש. אז למדו מנסיונם של אחרים- ברגע שתרדו מהDART חצו את הכביש וחפשו כניסה קטנה המובילה לדרך החבויה מאחורי חומה. המשיכו לפי הרגש כי שלטים לא תמצאו- אנחנו הרגשנו במעין משחק שבו ברגע שמצאנו את המשך המסלול זכינו בניקוד ועברנו שלב. בדרך תעברו גם בין רחובות ובתים של אנשים- זו לא טעות, חפשו את הדרכים הנסתרות המטפסות במעלה הגבעה.


טיול רגלי במעלה 
הגבעות בשבילי עיזים כשסביבנו הכל ירוק – מימין מגרשי גולף ורוגבי, משמאל טבע פראי. ואנחנו. הולכים לבד. לבד! באמצע עונת התיירות, ביום שמש מהמם. גם כשהגענו לפסגה- רק אנחנו והנוף. ואיזה נוף! אין מילים. מזל שיש מצלמה. חצי האי, והנוף העירוני שמבליט את צורת הפק-מן של דבלין. ואת הים. חבל שהבטריה נגמרה אחרי שתי תמונות מהפסגה... ומחשבה אחת שבשנייה עשתה געגועים לארץ – איך היה מתאים עכשיו לפתוח פק"ל קפה, להכין איזה תה צמחים, או שחור עם הל. מצחיק איך חסרים דווקא הדברים הקטנים...

את הדרך למטה עשינו דרך שכונת הקוטג'ים היוקרתית- אחוזות הקיט שמנקדות את צלע ההר. שתינו כוס קפה רומנטי על המזח וחזרנו. טיול יומי מהמשובחים. מומלץ בחום רב!
7 מ-7 בסולם דמארקוביץ'
לקריאה נוספת
הכי טוב להגיע ב-DART.
אפשר להגיע גם באוטובוס בקוים 31 ו-31b שיוצאים מ-Eden Quay במרכז העיר, אבל הנסיעה לוקחת שעה...

11.7.2009

השפרצה ויקינגית (נאבד בתרגום)



לתומנו חשבנו שאנו גרים על תעלה שלווה ושקטה, שנפלה בחלקנו האפשרות לשבת על המרפסת ולהנות מרחש הגלים וגיעגוע הברווזים- אבל לא. זו המקפצה העירונית שבה ילדי העיר מתאמנים על יכולות הקפיצה למים. הם קופצים ויוצאים, קופצים ויוצאים, כנראה המים קרים (ודלוחים) מידי לשהייה ממושכת. בנוסף, כל שעה עוברת מולנו סירה צהובה ומוזרה - אותה סירה נצפתה על גלגלים ברחבי העיר!! זה דרש בירור נוסף- מסתבר שמדובר בסיור עירוני הנקרא Viking Splash, והדבר הזה שהם נוסעים בו הוא רכב אמפיבי שהאמריקאים השתמשו בו במלחמת העולם השנייה. היה נראה לנו הכי מתאים להתחיל את התיירות הרשמית בדבלין עם סיור בספלאש הוויקינגי.

היום ישבנו על המרפסת לארוחת בוקר אנגלית טיפוסית- סקונס (scones) תוצרת בית והריבה של דודה ברכה, שכיבדה אותנו בביקור השבוע, והנה מולנו הסירה של הויקינג. מזג האויר היה סביר, ובאירלנד זה אומר שחייבים לצאת מהבית לפני בוא הגשם. באותה נקודת זמן הזמנו כרטיסים. (כרטיס עולה 20 יורו, אם יש ברשותכם תעודת סטודנט בינלאומית תקבלו 2 יורו הנחה)
הסיור יוצא מפארק סנט סטיבנ'ס גרין שבמרכז העיר (באנגלית כותבים St. Stephen’s Green אבל מבטאים סטיבנ'ס), אחד הפארקים היותר חמודים שיצא לנו לבקר בהם, עם בריכות לברבורים, מדשאות לאנשים, ובגדול אווירה ירוקה ונעימה לכל מי שמגיע אליו.
מדובר בסיור באתרים נבחרים של העיר בעקבות הוויקינגים, שבאו מסקנדינביה ונתנו כאן עבודה באיזשהי תקופה, והדבלינאים יודעים להכיר להם תודה על זה. הסיור הוא יותר חווייתי מאשר תיירותי ומעמיק, ונותן יותר דגש על פאן מועשר בטריוויה מאשר על נתונים היסטוריים מעמיקים.
ההנחיות הנתנות בתחילת הסיור הן כדלקמן- 'אנחנו ויקינגים ואנחנו שונאים את כולם, במהלך הנסיעה נראה לכולם עד כמה אנחנו שונאים אותם, כעת נלמד את שאגת הויקינגים..' וכך במהלך הסיור לאות ספירתו של המדריך כולם שואגים על העוברים והשבים מהרכב הפתוח במטרה להבהיל אותם. ישראלי שמשתתף בסיור חוטף שם הלם מטורף מחוסר הציניות שיש לתיירים ברחבי העולם לעומתנו – כולם שואגים בהנאה. בנוסף, המדריך מחלק קסדות ויקינגיות כאלה עם קרניים, ואתם קולטים אנשים בכל טווחי הגילאים לובשים את הדברים המטופשים האלה על הראש במשך 75 דקות של סיור!!! קשה לנו לחשוב על מישהו שאנחנו מכירים שיסכים לחבוש את הדבר הזה על הראש. בטח לא ישראלי שהוא מספיק מבוגר כדי להגיד 'לא'. לאחת המשתתפות, בת 60 לפחות, המדריך נתן גם גרזן. היא החזיקה אותו במסירות במשך כל הסיור...

הסיור עובר דרך המונומנטים ההיסטוריים החשובים של העיר כמו Dublin Castle, קתדרלת סנט פטריק, קתדרלת כרייסטצ'רץ' (המקום עליו בארי, יהודי אירי שהכרתי כאן, אמר לי שביום טוב אפשר להריח משם את הבירה מתבשלת במבשלת גינס. ככה זה – אצלנו 'בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד'. אצלם יש מקום שאפשר לעמוד להריח בו בירה) ועוד מקומות. מצד שני אין בסיור הסברים מספקים, אפילו לתיירים כמונו שהם לא חפרנים אבל קיוו להבין יותר על המקום אליו הגיעו.
הסיור הפך יותר מעניין ויותר רלוונטי (לנו לפחות) כשהפלגנו בגראנד קאנאל, מול הבית שלנו. המדריך סיפר על ההיסטוריה של האזור, ממנו הפליגו האוניות לאמריקה בזמן רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד של 1846, על המקום בו צילמו את הסרט 'הקומיטמנטס' ועל אולפני ההקלטות של יו-2 (אגב, בדיחה מפי המדריך האירי ויקינגי- מה ההבדל בין בונו לאלוהים? שאלוהים אף פעם לא טען שהוא בונו').

לסיכום, אם אתם בקטע של סיור חווייתי על התפר שבין היסטוריה ושעשוע- זו האטרקציה בשבילכם. אם אתם באים עם ילדים תיהנו אפילו עוד יותר- הם בוודאי יהנו.

4 מתוך 7 בסולם דמארקוביץ'

10.7.2009

התרשמות ראשונית- Take 2

כבר שבוע שאני פה ועכשיו הגיע תורי להתרשמות ראשונית מהאי ומהעיר. הכל התחיל בנחיתה רכה בדבלין. עליתי למטוס (הקונקשן) בפרנקפורט בשמונה בערב כשבחוץ עוד אור, כל הדרך אל דבלין השמיים מוארים, ואני טסה אל עבר השקיעה האדומה. נחתי באחת עשרה בלילה כשיש עוד שאריות אור בחוץ. אין ספק שקל להתרגל לעובדה שרוב היום מואר, אבל השעון הביולוגי לגמרי משתבש ותחושת הזמן יצאה מזמן לנופש. התחושה היא ששלוש בצהריים אבל בעצם כבר שמונה בערב! לא נכנסים למיטה לפני 01:00 בלילה ולא בגלל סצנת הבילויים המטורפת, פשוט בגלל האור.

יצאתי משדה התעופה ומצאתי את ירון כמו שזכרתי אותו. התרגשות גדולה! נכנסנו למונית הראשונה שמצאנו. לא משנה עד כמה אתה מגיע מוכן לעובדה שנוהגים בצד ימין- אתה לא באמת מוכן לחוויה הזאת. אני עדיין יכולה להביט במספר שניות של פליאה איך הרכב נוסע בלי נהג, או שהנהג בעצם יושב וקורא עיתון בזמן הנהיגה- עד שאני מנערת את הנהגת הישראלית שבתוכי. החוויה המוזרה ביותר היא חווית הנסיעה בכיוון ההפוך בכיכר- לחץ קל של תאונה מתקרבת אופף אותך עד ששוב חוזרים להכרה שהכל פה הפוך. אני מקפידה לחצות את הכביש בזהירות אחרי שהסתכלתי לכל הכיוונים האפשריים. אפילו שעל הכביש מתחת לרגליך כתוב לאיזה כיון להסתכל, אני לא סומכת על זה. בכלל אני דוגלת בארץ במתן כבוד לאיש ברמזור- אם אדום עומדים ובירוק עוברים (חוצמזה, באזור שמסביב לעזריאלי גם מקבלים דו"חות..) – כאן אין כבוד לרמזור, חוצים בכל צבע (יש פה גם כתום להולכי הרגל). בהתחלה משכתי את ירון חזרה למדרכה כשהוא התחיל לחצות באדום, למרות שהתריס שכולם עושים זאת- אז מה! אנחנו לא כמו כולם.. כשהלכתי לבד לעיר, ועמדתי ליד רמזור 3 דקות, מסביבי כל הרמזורים אדומים ואף רכב לא זז- כולנו עומדים יחדיו. אז הבנתי את המקומיים והתחלתי לחצות באדום על ימין ועל שמאל. אין טעם להתחכם- בדבלין התנהג כדבלינאי.

משם הגענו הביתה- לבית החדש שירון מצא לנו. הכל נורא מאובטח- עוברים מלאן שערים ודלתות, קוד כניסה, אזעקה בבית- למה מה קרה?? הולכים לפרוץ אלינו הביתה?? מצד שני, לא השקעתי אפילו מאית שניה להתרגל לעובדה שלא מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום- רק אחרי שלושה ימים הבנתי כמה כיף שלא צריך להתעכב לרגע בכניסה- כך בטחון לאומי מתחלף בביטחון אישי. אנחנו ממשיכים לצעוד במסדרון הבניין- מסדרון ארוך מצויד בשטיח מקיר לקיר, כל הדלתות נראות אותו דבר עם מספרים עליהם- 'בית או מלון' עברה לי בראש המחשבה.. נכנסנו לבית מהמם. הכל חדש. אחזור על זה שנית- חדש! שירותים ומקלחת חדשים- בלי בעיות ביוב, סתימות וריחות. המטבח גדול וחדש! אין כיור קטן ונמוך משנות החמישים ויש מקומות אחסון- בקיצור כמו שאפשר להבין אני למודת בתים ישנים ומתפוררים בירושלים ותל אביב. פעם בעל הדירה ברחוב עזה סיפר לי בגאווה- 'אני בניתי את הבית הזה במו ידי ב48'. כן- וכמו לך גם לדירה התפתחו מאז בעיות בצנרת. ממשיכים אל עבר הסלון וממנו יוצאים אל המרפסת שמשקיפה על התעלה- אנחנו גרים על המים. אני תופסת את עצמי מידי פעם בוהה בגלים בתנועת המים, בברבורים ובברווזים השטים, בילדים הקופצים למים בקור עז (הם חושבים שקיץ עכשיו- הם לא מבינים ש17 מעלות זה לא קיץ..). בנוסף, אולפני ההקלטה של 2U נמצאים מולנו מעבר לתעלה- כמה אירי מצדנו- גם מים וגם להקת הבית. רק חסר שיבשלו לנו בירה במרתף של הבניין כדי שנחיה בסטיגמה אירית מושלמת.

יום למחרת קמנו לסידורים- צריך לאבזר את הבית. יצאנו אל המרכז. נחמד שיש מרכז אחד וכל הרחובות סביבו- אוקונל, גרפטון, הנרי- כולם במרחק הליכה. שמנו פעמינו אל עבר החנויות הזולות- pennyes, dunnes וtesco- כדי לחפש קרם מתאים לשיער (אימת כל המתולתלות במדינה זרה) וגם מוצרי מזון. אל תצפו ליותר מידי בנושא הקולינריה באירלנד- לאוכל אין טעם. גבינות לבנות- אין. או יותר נכון יש אבל פשוט לא טעימות, לקוטג' אין טעם, הקפה לא מספיק חזק והמלח לא מלוח! אנחנו מתיימרים להיות צרכנים נבונים ולכן חיפשנו את המבצעים, ואיך לחסוך עוד יורו או שניים. הכל פה ארוז באריזות קטנות (לא תמצאו גלילי נייר טואלט עם 32 גלילים- גג 12 גלילים. בקבוק שמפו של 750 מ"ל- לא קיים). חוץ מהמלפפונים. הם ענקיים. כשכבר מצאנו אריזה גדולה והשווינו מחירים, גילינו שמחיר של 2 אריזות קטנות נמוך יותר ממחיר האריזה הגדולה שבעצם מכילות את אותה כמות- איפה האירי שמלמד פה כלכלת בית, שיבוא להסביר לי מה אני מפספסת. בכלל, הם לא בלחץ להרוויח כסף- לא מנסים כאן למכור לך מוצרים, לדחוף לך עוד ועוד- אף אחד לא ניגש אליך בהצעה לעזרה בחנות בגדים או מחמיא לך שהבגד המחריד מאוד הולם אותך. לא כל העסקים פתוחים בסופי שבוע כולל מסעדות ומקומות בילוי, וכשניסינו לקנות טלויזיה והיא נגמרה במלאי- היא וכל חברותיה בנות ה32 אינץ'- לא ניתן להזמין, ולא יתקשרו אליך כשהיא תהיה במלאי- לא ממש הבינו מאיפה הבאנו את הרעיון הזה. ושמישהו יסביר לי למה כל המסעדות, כולל בטמפל בר, סוגרות את המטבח בשמונה וחצי, גג בתשע בערב. יש לנו כסף. אנחנו רוצים לשלם לכם- תנו לנו לאכול.

וכמובן יש את עניין מזג האויר. אחד הפלוסים המרכזים בשהייה שלי באירלנד ביולי אוגוסט הוא שלא אצטרך "להנות" מהחום והלחות של מישור החוף. ואכן כך- ביומי הראשון בדבלין- הסתכלתי מהחלון- ראיתי שמש נעימה, הגדלתי לעשות ויצאתי למרפסת כדי לחוש בטמפרטורה והיה נעים- המסקנה היתה- חולצה קצרה. ברגע שירדנו למטה והלכנו 3 שניות בחוץ הבנו שזה לא יעבוד וחזרנו הביתה להתלבש. אחרי 5 דקות הליכה היה כל כך חם שחזרנו לחולצה הקטנה, עד שלאחר 10 דקות נוספות התחיל לרדת גשם- איך אפשר לחיות ככה? אני אומרת לכם- חוסר יציבות במזג האויר מוביל לחוסר יציבות נפשית- אתה לא יודע איך להתלבש, מה להרגיש, אתה ב mode קיץ או חורף- זה נורא מבלבל. תלמידי היקרים שקפאו מהמזגן שעות ארוכות בשיעורים שהעברתי להם הבטיחו לי שאלוהי מזג האויר יתנקם- והנה זה קורה. אז כמו שהסברתי להם שביום הבחינה הם מתלבשים בשיטת הבצל (כי אנחנו לא בטוחים איך נרגיש בכיתה)- גופיה, מעליה T שירט מעליו סווטשרט ואז סווודר מעליו מעיל ולחתום הכל בחרמונית- ככה צריך להתלבש באירלנד בתוספת מטריה בתיק.

הקיץ הגיע ואנחנו מתחילים לטייל, אז תמשיכו לעקוב. יש למה לצפות!