לשמוע את 'עלמתי האירלנדית' בדבלין

במקור שמתי ברקע את האלבום 'השלישי' של אהוד בנאי כי ניקיתי את הבית. יעל מגיעה עוד כמה שעות אז כדאי להבריק קצת את המלונה, ומהרגע שהתחלתי להתעסק בניקוי זימזמתי בלי לשים לב את השורה "כל יום שישי היא פותחת את הרדיו, עם מנגינה יפה שוטפת את החדרים". אחרי כמה ניסיונות משלי החלטתי לתת לאהוד את הבמה והפעלתי את הדיסק. הוא לא איכזב. ואחרי 'פלורנטין' בא 'בגלגול אחר' ואז פתאום השיר הזה, 'עלמתי האירלנדית', כאן - אצלנו בדבלין 4, בין כל העלמות האירלנדיות. מין התרגשות מטופשת מילאה אותי עם השיר הזה ברקע, קצת כמו ביום שהגישו בעבודה אוכל ישראלי לארוחת צהריים. סוג של גאוות יחידה – אנחנו במפה!

אמרתי נברר קצת פרטים על תוכן השיר.

"בדרכך חזרה אל אדמת אבותייך, בערפל הכבד של ניורי טאון תיעלמי מחיי..."

היא באה מניורי טאון (Newry). ניורי הזאת, מסתבר, היא עיר בצפון אירלנד, בחבל שנקרא דאון, החבל שעליו נכתב שיר העם האירי The star of county Down

שאותו עיבד אותו אהוד עצמו ל"הכוכב של מחוז גוש דן"!

שמעו, אפשר להרים טיול מאורגן בצפון אירלנד בעקבות שירי אהוד הבנאי.

חיפשתי בגוגל על מחוז דאון ועל ניורי.

היה כתוב שאלה מקומות יפים.

וואללה יופי.

להגיד על מקומות באירלנד שהם יפים זה כמו להגיד על מקומות בבר רפאלי שהם יפים – הכל שם יפה. ספרו משהו שאנחנו לא יודעים. תנו איזה ערך מוסף.

ומסתבר שהוא בכלל כתב את השיר בלי להיות כאן. את האירלנדית הזאת הוא פגש...

בקיבוץ! מתנדבת.

הבנתם? בנאדם לוקח את עצמו 3000 קילומטר מהבית אל המקום הכי אחר, אבל הבית קופץ עליו מכל כיוון. שנאמר, 'אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהקיבוצניק'. מכל העלמות האירלנדיות שמסתובבות פה, השיר הזה הוא דווקא על אחת שעשתה גיוסים בפרדס של המשק.

אבל אני מה אכפת לי, תעזבו אותי מכל העלמות האירלנדיות – יעל באה!

http://www.discoverireland.co.il/trip/-Northern-Ireland.html

מילות השירים:

http://www.ireland-information.com/irishmusic/starofthecountydown.shtml

http://shiron.net/songView.aspx?song_id=4446&singer_id=57&song_title=d58dd

מצעד הגאווה בדבלין

ונפתח בסדרת תשובות אפשריות לשאלה 'למה ירון השתתף במצעד הגאווה בדבלין?'

א. ידעתי! תמיד היה בו משהו רך כזה.

ב. חמישה שבועות בלי יעל והוא מתחיל לפזול. ממש לפזול.

ג. הוא מנצל את ההזדמנות לחוות חוויה מעניינת ומסקרנת (בלי שהחבר'ה מהמילואים יראו את זה בפייסבוק ויסמנו את תשובה א').

ד. חילקו חולצות לעובדי החברה המשתתפים באירוע.

אני מניח שכל מי שמכיר אותי מספיק זמן ינחש שהתשובה הנכונה היא ד', בצירוף העובדה שגררו אותי. וקצת מתשובה ג'. אבל בעיקר החולצה. וגם נתנו לי אחת בשביל יעל. לא יכולתי לסרב. תכל'ס זה גם די מתאים לאווירה הקיבוצית שבה גדלתי- נותן מה שאני יכול ומקבל מה שאני צריך. ממש צעדת כפר החורש. ואני באמת קצר בחולצות פיג'מה. הבאתי איתי רק חולצת סוף מסלול אחת..

אז איך היה?

האמת? לא משהו מיוחד, לצערי. לי לא הייתה נקודת ייחוס אבל הלכתי עם לוטם- קולגה, פמיניסטית ולוחמת ותיקה לזכויות אדם שידעה לקבוע מהר מאוד שאין בכלל מה להשוות למצעד התל אביבי. מצעד קטן מאוד- כמה מאות אנשים, 5-6 אוטובוסים דו-קומתיים עם גג פתוח שממנו הציצו חברי קהילה מלאי התלהבות אך חסרי מעוף, בלי קו אומנותי ברור, בלי נושא מוגדר מלבד מגדר.

גם ציפיתי לאקשן – טיפוסים מוחצנים עושים דברים של חדרי-חדרים ומצדיקים את השם שיצא למצעדי גאווה מסן-פרנסיסקו ועד ירושלים (לא כולל). כלום! כמה דראג קווינס, אנשים בלבוש צבעוני ומיני קישוטים (הרבה הלכו עם כנפיים כמו מתחפושת פרפר או פיה של פורים. אולי זה הקו האומנותי הנבחר. אולי זה פשוט מה שהיה במלאי בחנות הקהילתית). כשאני חושב על זה, זה היה יותר עדלאידע מאשר מצעד גאווה.

אבל היו צחוקים, וזה מה שחשוב. מזג האוויר האיר פנים לצועדים עם שמים כחולים ונקיים ושמש חזקה ונעימה. ראיתי כמה פרצופים מוכרים מהעבודה צועדים לפני האוטובוס שלנו. דווקא הסתדר לי שהם הומואים, חלקם. עד שנזכרתי שגם אני משתתף במצעד. כנראה שחוץ מאלה מבינהם שהחזיקו ידיים לבני זוגם (ההוא מהנהלת חשבונות- ידעתי!), ניאלץ להישאר עם חוסר הוודאות סביב השאלה הרכילותית הזאת.

הפגנו סולידריות לנושא לכל אורך רחוב או'קונל. בטריניטי קולג' אמרתי ללוטם שאני כבר מרגיש מספיק גאה כדי לחתוך מהמצעד בראש מורם. היא הצטרפה בשמחה מהולה במעט רגשות אשם. אחרי הכל הייתה שמש ברחוב והיא עם העור הבהיר שלה, יש גבול לכמה זמן היא יכולה לעמוד באור ולא בצל.

'איזה יופי', חשבתי לעצמי בדרך חזרה כשלוטם סיפרה בהתלהבות על המצעד בתל אביב, 'עוד משהו שאירלנד לא משתווה בו לישראל'.

www.youtube.com/dublinpride

הופעה של ניל יאנג - לפעמים חלומות מתגשמים

הגעתי לאולם בשבע. התבאסתי שלא הייתה לי חלצת פלנל ללבוש להופעה. שמתי מגפיים וג'ינס מהוהה, הכי קרוב שהיה לי לאווירת גראנג'. 14000 איש הגיעו יחד איתי למקום, על גדת נהר הליפי, רבע שעה הליכה מהדירה שלנו, במרכז העיר דבלין. עוד שעה וחצי אני אגשים חלום שמלווה אותי מגיל 17 בערך – לראות את ניל יאנג בהופעה.

האמת, ביאסו אותי האירים ביחס שלהם לכל העניין הזה. בשבוע שעבר ביונסה הופיעה כאן, שלשום בריטני ואתמול אואזיס, וכולם התקבלו באותה אדישות, שנובעת מהשגרתיות של כל העניין. אם ניל יאנג היה מגיע להופעה בפארק הירקון, חצי שנה לפני זה היו כתבות, דיונים, השוואות ומה לא, כמו עם ההופעה של דפש מוד וכמו לאונרד כהן. אבל פה זה לא הפרובינציה המזרח תיכונית שלנו, פה זה מרכז העולם, ואני מתכוון לזה בתור גנאי. לא יודעים להעריך את המעמד. לי בכל אופן זה לא הפריע להתרגש עד הגג.

בשבע וחצי עולה לבמה להקת החימום – חבורה של תיכוניסטים מעירוני H בדבלין. נתנו חצי שעה לא מזיקה וירדו. בטח הם כבר הרוויחו על הסינגל הראשון שלהם יותר כסף ממה שאהוד בנאי ירוויח בכל הקריירה שלו...

קצת פחדתי שהוא ייתן הופעה רגועה בסגנון הסרט Heart of Gold מלפני שנתיים או שלוש. את ניל יאנג, כמו את שלום חנוך, אני אוהב עם גיטרה חשמלית ביד. בשביל מנגינות רכות יש לנו את אריק איינשטיין ואת לאונרד כהן. אתם תרביצו.

החששות התבדו. הבחור עולה בשמונה וחצי בערב בטי שירט וחולצת פלנל שחורות, לוקח גיטרה חשמלית ונותן פתיחה שלא משאירה מקום לספק – My my hey hey בגירסת Into the black. כמו שמסע בטירונות מתחיל בריצה כדי שמהרגע הראשון תהיה מופצץ באדרנלין. הצהרת כוונות - Rockn’Roll will never die קורע את האוזניים. וההמשך באותו קצב. כל שישים ומשהו השנים שניכרות עליו לא מורגשות כשהוא תופס את הגיטרות השונות ונותן בראש. שום שירים ניסיוניים, שום כוונה לקדם אלבום חדש - שעתיים של השירים הכי חשמליים שהוא יצר. תענוג צרוף. גם כשהוא מתיישב לנגן על הפסנתר עם המפוחית את Are you ready for the country החבר'ה שלו מגבים אותו עם חשמל. ואחר כך Cinnamon Girl, Down by the river, Words, אפילו את Harvest moon הוא נתן עם חשמלית ולסיכום ביצוע של Rocking in the free world שהוא סיים ארבע פעמים רק כדי לחזור ולתת את הפזמון שוב ושוב. בסוף הוא עלה להדרן אחד – A day in a life של הביטלס, מחושמל. מחשמל! וזהו. ירד מהבמה ולא חזר למרות שכל הקהל עמד ומחא לו כפיים. כאילו מראה לנו למה התכוון כשכתב It’s better to burn out than to fade away.

יצאתי משם לקראת אחת עשרה בלילה. עוד לא היה חושך. היום הארוך בשנה. לא רציתי שייגמר.

www.ticketmaster.ie

מחשבות בעניין פתרון בעיות בישראל

השלטון בישראל מנסה, או לפחות ניסה עד לאחרונה, ליישם כל מיני מודלים שהצליחו באירלנד, בעיקר בתחום הכלכלי. ובאמת יש הרבה נקודות דימיון בין החברה הישראלית לחברה האירית, והרבה מה ללמוד מהם. אבל יש עניין אחד שבו המנהלים שלנו יכולים ללמוד הרבה מהחשיבה האירית ולצערי לא עושים את זה, וזה ניסיון אמיתי לייצר פתרונות לבעיות אזרחיות.

בארץ, לדעתי בין השאר בגלל עודף חשיבה צבאית בחברה הישראלית, מאוד מקובל והגיוני לפוליטיקאים ולנו שייקַבְּעו תקנות וחוקים שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהם, וכולם יידעו שכולם עוברים על החוק ורק משתדלים לא להיתפס. נתפסת - נדפקת. לא נתפסת - שיחקת אותה!

המחשבה על הנושא עלתה לי ביום ראשון האחרון. האוטובוסים של Dublin Bus הם כמו האוטובוסים הלונדוניים הדו-קומתיים האדומים, רק בצהוב-כחול (בכלל, האירים לא יודו בזה, אבל עם כל האיבה, הם בכל זאת מאוד דומים לאנגלים – נוהגים בצד ההפוך של הכביש, שותים בלי הכרה, מדברים במבטא לא מובן ומכינים אוכל בלי טעם). ביום ראשון שמתי לב לאוטובוסים שבמקום הצבעים המקוריים הם צבועים בלבן, עם תמונה של כלה והשלט האלקטרוני בקדמת האוטובוס אומר Wedding Bus.

בדקתי.

מסתבר שגם באירלנד אסור לנהוג בשיכרות. בניגוד לנעשה בימים רגילים, בחתונות האירים דווקא נוטים לשתות המון. כדי שלא ייאלצו לנהוג שיכורים, מעמידים לרשותם המזמינים אוטובוס שאוסף אותם מהבית ומחזיר אותם לשם בסוף. יפה מאוד.

טוב, זה אולי לא פתרון ממשלתי, אבל זו מגמה שהממשל בהחלט מעודד באופן פעיל – חברות האוטובוסים הן ממשלתיות, למשל. ומה עוד? כשנכתבו חוקי הנהיגה תחת השפעת אלכוהול, התקינו כאן גם תקנות לגבי קווי אוטובוסים אל ומאזורי הבילוי, אשר ממשיכים לפעול עד הבוקר כדי לספק מענה לאזרחים שנאסר עליהם לנהוג אחרי שתיית האלכוהול. מסתבר שכשביד אחת הממשל האירי אישר חוקים לגבי איסור נהיגה בשיכרות, ביד השנייה הוא גם יצר חלופות לאזרחים. במילים אחרות, ההנהגה האירית לקחה בעצמה אחריות על מדיניות שהיא מיישמת.

וואללה זה ממש סטארט אפ! גם לסגור אופציה אחת וגם לייצר חלופה? מטורף!

בארץ מה עשו? הודיעו שאסור לנהוג בשיכרות ואז הציבו שוטרים מחוץ לפאבים כדי לקנוס ולשלול רשיונות. רגע, לא רק את זה עשו – גם יצרו מסעות פרסום שביקשו מאיתנו, הנהגים הצעירים, לא לשתות ולנהוג. לא הלך. נהגנו. אמרו טוב, נפנה ללב של ההורים. ניסו לשכנע אותם לא לתת לנו את המפתחות. המשותף הוא שבשני המקרים הכדור במגרש שלנו, האזרחים. הכנסת עשתה את שלה כשאישרה חוק. ליישם? טוב, זאת באמת כבר הבעיה של השותים. יש מקל. גזר? זה כבר סיפור אחר.

ושלא תבינו לא נכון – באירלנד התקנות יותר נוקשות – אין כזה דבר 'כוס בירה/יין/שוט אחד זה בסדר'. כל כמות של אלכוהול גוררת עונש, ואני די בטוח שהעונש יותר חמור מאשר בישראל. אבל יש להם צידוק מוסרי יותר משמעותי לזה מאשר אצלנו, כי הם באמת יצרו לאזרח את כל התנאים הדרושים כדי להימנע מנהיגה תחת השפעת אלכוהול. אצלנו מה הסיקו כשהמשכנו לנהוג שיכורים? שצריך להחמיר את הענישה. כן- זה בטוח יעזור. תנו לי לנחש מה יעשו בשלב הבא – יבוא ח"כ יצירתי במיוחד ויציע עונש עוד יותר חמור. ושאר הח"כים יטפחו לו על השכם ויגלגלו עיניים כשימות עוד חייל/סטודנט/צעיר שנהג אחרי ששתה. 'איך זה ייתכן??! אחרי כל מה שעשינו!...'

דוגמא לאלטרנטיבות נמצאת באתר

http://drinkaware.ie/index.php?sid=7&pid=77

מחר הופעה של ניל יאנג אז אפשר לצפות לטור יותר אופטימי בפעם הבאה!

חופי ישראל V חופי אירלנד (מחוז דבלין)

ברור שלא רק אנחנו חווים חוויות איריות ששוות אזכור, ונשמח לנצל את הבמה הזו כדי לאפשר גם לאחרים לשתף את המתעניינים באירלנד בחוויותיהם מהאי המדהים הזה. את הסיפתח של הטור האורח אנחנו נותנים לדפנה, חברתנו שנזכרה כבר בפוסט קודם ונמצאת בדבלין מזה כשנה:

חופי דבלין לעומת חופי ישראל

איפה יושבים ?

הישראלים אוהבים לשבת הכי קרוב למים, שאף אחד לא יחסום להם את הרוח או הנוף
לאירים דוקא נעים על הגבעה ממול (כי שם יש דשא) או מקסימום פורשים מגבת על החול (היבש כמובן)
ולא משנה להם שהגל הראשון מתנפץ קילומטר ממך וללכת לטבול את הרגליים לוקח 10 דקות...

חול?
בארץ החול רך וזהוב והרגלים טובעות בו, פה הוא גרגירי, קצת בוצי ואפשר לשבת עליו כמו על רצפה
בלי לשקוע. אין ספק שחופי ארצנו לוקחים!
ההבדל הוא שמי הים פה קרים, וכל כך נקיים שזה פשוט מוזר שאתה יכול לראות את הקרקעית..

מטקות?
אין רעש של מטקות, חבל. יש משחקי פריזבי או סוג של טניס ים, והמון הורים שבונים לילדים שלהם ארמונות מחול במקום שאלה יבנו בעצמם, והיות ויושבים רחוק, רואים הרבה אבות שחוזרים מתנשפים מללכת למלא את הדלי של הילד במי ים..

שיזוף?
בארץ אתה נצלה על הכסא ורץ מדי פעם אל המים להתרעננות (תוך קפיצות על פיסות צל כדי שלא יהיו כוויות בכפות הרגליים). פה? שיזוף ב20 מעלות, איזו המצאה, אתה נוגע בעור שלך והוא קריר כי יש קצת רוח
שלא יהיה יותר מדי חם כמובן...

אולי מהצד נראה שצריך לרחם על כל אלה שחוזרים לעבודה פה היום עם כוויות שמש וגוף אדום לוהט,
אבל הם עם חיוך מסופק כי אם היית בים והספקת לעשות גם ברביקיו בגינה בשבוע שמשי ונאה
ללא טיפת גשם (שיש סיכוי שהוא השבוע היחיד בשנה שייראה ככה) אז עשית לעצמך את השנה.

מראה עיניים?
גם פה יש נערות שלובשות מעט מדי ולא תמיד מחמיא מדי, שמסתובבות עם נערים מגושמים, מלאי נמשים ופלטה בשיניים. ויש פה חתיכים על החוף שנראים כמו שחקני רוגבי או הארלינג, בערך באותה כמות של חתיכי כדורעף החופים שתראו בחופי ת"א.
ההבדל העיקרי הוא כמה צבע לבן יש בחוף, אפשר להסתנוור מכל האנשים הכל כך לבנים, שזו הפעם הראשונה מזה חודשים (אם לא שנים) שעורם זוכה למגע עם השמש. אולי בגלל זה גם קשה להבחין בערסים, כי גם הם לבנים(!) מזהים אותם רק לפי הדיבור או יותר נכון הדיבור הלא תקני והלא מובן..

מנגל?
לא, אין ברביקיו (=מנגל) בים. הם לא מבינים את ההקשר המוזר הזה, לא מתחבר אצלם ים ובשר, מה? איך יאכלו, מה עם הסכין והמזלג? באמת.. ועוד במקום ציבורי, השתגעתם ??
גם בפארקים מעטים אלו שיעשו ברביקיו והם כנראה לא יהיו אירים, הם יהיו ממזרח אירופה או ממזרח אסיה.

ארטיק ארטיק?
לא, אין מוכר ארטיק (אאאני הולך!!) בחוף ולא גובים כסף על שמשיה או כסא ים, כי אין כאלה בחוף, הייתם מאמינים, סתם חוף ים שלא עשו בו כלום..
יש איזה קיוסק במעלה הגבעה אם תתעקשו ללכת לקנות גלידה או אם אתם ממש רעבים לנקניקיה בלחמניה.
איפה התפריט של חוף מציצים כשצריך אותו ..

אז נכון שאין בירה מהחבית בהישג יד בים, (וגם אין אייס קפה!) אז מגיעים מצוידים בשישיות בירה, ובהתחשב בעוד הבדל קטן,שיש פה אור יום עד 11 בלילה (!!) ,האירים מספיקים לסיים כמה שישיות של בירה עד השקיעה ארוכה..

אולי דעתי משוחדת, אבל חופי ישראל מנצחים, לטוב ולרע ,זה פשוט לא אותו הנוף ובעיקר לא אותה האוירה...

* לאחרונה מצאתי אתר מאוד שימושי למטייל באירלנד, ועוד בעברית! אני ממליצה לבקר בו כדי לקבל מושג יותר ברור על החוויה האירית:

http://www.discoverireland.co.il

אנשים שקופים (תזכורת למצבנו העגום)

מקום העבודה לכבודו הגעתי לדבלין הוא המרכז האירופי של החברה האמריקאית עבורה אני עובד, ומכאן אנו משרתים את כל מדינות היבשת המורחבת. אי לכך ובהתאם לזאת, המקום מלא בשפות אירופאיות שונות ומשונות. יחד איתי הגיעו להכשרה קולגות מהולנד, דנמרק, נורווגיה, אוסטריה, גרמניה, אנגליה, ספרד, צ'כיה ופולין, וההבדלים בין התרבויות לא ממש מורגשים. כולנו מאוד דומים בתחומי העניין, באורח החיים, בלבוש, אין הבדלים משמעותיים במראה החיצוני, בהרגלים וכדומה. כולנו אומה אירופאית אחת שמחה ומאושרת של עובדי צווארון לבן. וזה באמת נחמד לחשוב שאנחנו חלק מעמי אירופה הנאורים, אך לצערי זו אשליה שיצרו האינטרנט, ערוצי הכבלים, אורח החיים הדומה, תחרויות הספורט שבהן אנחנו מתחרים בקבוצות אירופאיות וכמובן- האירוויזיון.

האשליה שלי התנפצה אל קרקע המציאות עם הביקור הכפוי בלשכת ההגירה של אירלנד. כי כל חבריי האירופיים, לרבות הצ'כית והפולני, אינם זקוקים לוויזת עבודה באירלנד והם לא צריכים להירשם במרשמי האוכלוסין השונים. הם פשוט צריכים לבוא ולהתחיל לעבוד. אנחנו לא. כי אנחנו לא באמת חלק מאירופה.

וכך, במרחק של 20 דקות הליכה, עברתי מהאמ-אמא של כל הבועות הכלל-אירופאיות, המערביות, השבעות אל עבר 'דבלין השלישית', לעמוד בתור בהיכלי המתנה מיוזעים סטייל ביטוח לאומי בארץ עם חובשי גלביות ועוטי שפמים, עם הודים, פקיסטנים, אפגנים ומה לא, עם כל "האנשים השקופים" שכולנו לוקחים כמובנים מאליהם כשהם מנקים לנו את הרחובות של דבלין ותל אביב. למשך שעה וחצי לפחות הייתי באותו מעמד נחות כמו הפיליפינית של סבתא שלי וכמו נהג המונית שיחזיר אותי הביתה מהבילוי הבא שלי כאן.

ובסוף, אחרי שעה ארוכה, הכרוז קורא בשמי לבוא לקחת את התעודה:

Israeli National Yaron Markovich – Counter number 1 please

שתוק משוגע! מה אתה צועק 'איזראלי', אתה דפוק? לא שמת לב שכולם חוץ ממני זורמים מכאן לפאב של אל-קעידה?! בפחד נוראי אני הולך לדלפק, מרגיש איך כולם מסתכלים עלי וזוכר את סטאלין שאמר שזה שהוא פרנואיד לא אומר שלא הולכים לדקור אותו בגב, לוקח את הכרטיס ויוצא משם בפרופיל הכי נמוך שהצלחתי לגייס.

ביציאה מהלשכה אני נותן מבט בכרטיס האלקטרוני שקיבלתי – אפשר לחזור לחיק החם והמפנק של האשליה האירופית המחבקת. קיבלתי אשרת עבודה באירלנד לבעלי אזרחות שאינה אירופאית. עם סמל הנבל המקומי והכל.

לפרטים נוספים בנושא חוקי ואשרות עבודה באירלנד:

http://www.entemp.ie

http://www.newtotown.ie

לא באנו ליהנות

כשחושבים על הרעיון של חיים בעיר זרה, הכל תמיד אפוף בהמון רומנטיקה- שפה אחרת, אקלים שונה, אנשים חדשים וחוויות בלתי נשכחות. ועד כה (14 יום אנד קאונטינג) הכל באמת נכון. העניין שממנו מתעלמים הוא נושא השגרה. כי נכון שאני נמצא במקום אחר, עם אנשים אחרים, שפה זרה ואקלים שונה (אגב, אני מדבר ביחיד בינתיים כי יעל תבדל"א מגיעה ב"ה רק בעוד 22 ימים ו-9 שעות). אבל אני לא בטיול. אני גם לא עובד פה כמה חודשים כדי לממן את הטיול. אני פה להישאר לתקופה.

והסיבה שאני מתעכב על זה היא ניסיון להחדיר את זה לעצמי למודעות. כי נכון לעכשיו אני מתגורר בבית מלון. אז נכון שפרסתי את המזוודה שלי בחדר ושמתי תמונה של יעל ושלי ליד המיטה. ונכון שפתחתי חשבון בנק מקומי ונרשמתי בביטוח הלאומי ועשיתי קרן פנסיה וקניתי סלולרי אירי ואפילו מצאתי דירה אליה אעבור במהלך השבוע הקרוב – אבל עד עכשיו נראה לי שלא חילחלה אצלי ההבנה שאני כאן ולא שם. יותר נכון שם ולא כאן. עכשיו זה מתחיל לחדור לתודעה, ויש לי תחושה שזה קשור במידה רבה למזג האוויר. השבועיים האחרונים הציגו את מזג האוויר הכי טוב בהיסטוריה של דבלין המודרנית. השמש זרחה, הטמפרטורות עלו לאזור ה-20 צלזיוסים ומצב הרוח הכללי היה בהתאם. כל זה, יחד עם העבודה החדשה, יצר תחושת רעננות אביבית כזאת, של חוויית חופשה שכזאת (אני מודע לסתירה עם עניין העבודה, ועדיין). כל ערב הסתיים בפאב מקומי עם פיינט או שניים של גינס (האירים יודעים מה טוב בשבילם- לא תמצאו בפאבים 18 ברזי בירה שונים. יש גינס ויש סמית'וויקס. והייניקן לתיירים חלושי קיבה). בסוף השבוע הלכנו לפארק וישבנו על הדשא עם בירה וצ'יפס- מי צריך יותר?

אבל החופשה מתחילה להסתיים. והסנונית שמבשרת את זה היא מזג האוויר. חסל סדר אקלים סטייל כפר החורש. הגשם חזר. ואפור בחוץ. ואני לא בטוח לגבי הארץ, אבל כאן יוני, לפחות אם מאמינים ללוח השנה (כי תוך יומיים בלבד עברנו ממשהו שנראה כמו יוני למין פברואר בארץ המובטחת). בשבוע הבא ייחתם חוזה שכירות ו-וואללה, זה קורה. נכנסים לשגרה. וזה לא ששגרה זה רע. זה פשוט מכיל צפיפות נמוכה יותר של חוויות חו"ל קלאסיות- פחות טיולים, פחות יציאות, פחות פארקים ופחות בירה. יותר סרטים בדיוידי וסדרות מההארד דיסק.

ומצד שני, עם השגרה מגיעות חוויות שגרתיות- הליכה לסופר היא גם סוג של חוויה במקום חדש. המלפפונים עצומים כל כך, עד שחותכים אותם לחצאים או רבעים ומוכרים אותם כ"מנת מלפפון" (cucumber portion). גם כן חוויה. רוצים עוד אחת, כזו שאולי תועיל לכם לקראת ההגעה לדבלין? בבקשה:

בשבת שעברה נסעתי לבקר את דפנה, חברה של יעל ושלי שעשתה רילוקיישן לדבלין לפני שנה בערך. דפנה גרה באזור ההיי-טק של העיר, בדבלין 24 (אנחנו גרים בדבלין 4). עבור הנסיעה לשם הנהג גבה ממני 2.20 יורו. שלפתי מהכיס צרור מטבעות והרכבתי קומבינציה של 2.50. שלשלתי אותה למקום המיועד והנהג הדפיס לי כרטיס נסיעה וזיכוי על סך 30 סנט.

'זיכוי??', שאג הישראלי שבתוכי, 'שוּ זיכוי- תביא ת'כסף!'. וכאילו שזה כשלעצמו לא מספיק- את הזיכוי ניתן לממש למזומן רק במקום אחד בעיר, איפשהו במרכז, ולמקום הזה כמו לכל משרד יש שעות פתיחה, שחופפות באופן מעורר חשד לשעות שבהן אתה עצמך נמצא במשרד. בשלך. ומי בכלל הולך בשביל זיכוי של 30 סנטים?

על פניו לא הגיוני- מה, כל תייר מזדמן שעולה על האוטובוס יצטרך להחזיק כסף מדויק בשביל לא להיתקע עם זיכויים? זה שירות לקוחות זה? אז למעשה ההיגיון האירי פשוט יותר – הנהג תפקידו לנהוג. איסוף הכסף הוא עיסוק משני. כמה פעמים יצא לכם לעלות על אוטובוס בישראל, לשלם לנהג בשטר של 100 עבור כרטיס של 5.5 ש"ח ולחכות שני רחובות עד שהוא יימצא שטרות של 50 ו-20 ועוד כמה מטבעות תוך כדי שאתם מתפללים שהוא יצליח לעשות את כל זה בלי להרוג איזה הולכת רגל קשישה? מה שזה בעצם אומר, אם נעצור להתפלסף על זה לשלוש שורות, זה שהנהג בישראל נותן שירות גרוע יותר לכלל הנוסעים (נהיגה מסוכנת) כדי לתת לנוסע שבא לא מוכן שירות טוב יותר. באירלנד זה פשוט עובד הפוך, ולטובה – כאן העבירו את האחריות על העודף מהנהג לנוסע – אתה מוזמן לקנות מראש כרטיסים בכל סניף של Tesco, Spar וחבריהם. מרגיש ספונטני? כדאי שתגבה את זה במטבעות מדויקים. לא מגובה? לך למרכז העיר לעמוד בתור בשביל 30 סנט.

תגידו מה שתגידו, מדובר בהיגיון בריא מאוד.

ואגב, אם כבר נתקעתם עם הזיכוי, יש כאן מספיק ארגוני צדקה שהתלבשו על הנושא ואוספים זיכויים בתוך קופסאות בצורת אוטובוס דבלינאי . מה שנקרא, להפוך את הלימון שלך ללימונדה לנזקק.

למידע נוסף לגבי תחבורה ציבורית בדבלין:

http://www.dublinbus.ie

התרשמות ראשונית (או : נחיתה רכה)

היה נראה לי מאוד אירוני שהמטוס פלט את הנוסעים לאוטובוס כזה שלוקח את הנוסעים לטרמינל – כמו מה שהיה אצלנו בתקופה שלפני טרמינל 3. הנה אני, מגיע לכאן ממדינה שמנסה כבר שנים ליישם את "המודל האירי", ונוחת לתוך מציאות שתמיד היה מבחינתי סמל לנחיתוּת הישראלית מול העולם – בחו"ל יש שרוולים למטוס, ובארץ אתה יורד במדרגות אל תוך האוטובוס המיוזע, כאילו שאנחנו בטרמינל באוגנדה.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, לזמן שבו אנחת כאן לעבודה באחת החברות הגדולות והנערצות בעולם, לתפקיד שהוא חלום מקצועי, לרילוקיישן- מילת הקסם של פרחי ההיי טק הישראלי- והנה זה מתגשם, ואני נוחת בבירת האימפריה האירית, "הנמר הקלטי" שביבי והחבר'ה חושבים שאפשר לביית בארץ הקדושה, ואני עומד בהיכל המסועים ומחכה למזוודה וכל המקום מריח מ..איך אני אגיד את זה, מריח של גינס- אבל אחרי סיבוב במערכת העיכול, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

'מה זה החרא הזה?' שאלתי את עצמי .

'לא חרא- שתינה', עצמי ענה לי.

'לא מצחיק, אמרתי. אבל חייכתי בכל זאת. מה אכפת לי?

'מרחיבים את הטרמינל', הסביר לי נהג המונית בדרך. 'עוד כמה חודשים הכל יהיה יותר טוב'. מעניין בכמה רבדים הוא דיבר. אחר כך דיסקסנו את מזג האוויר שמשתפר והוא הסביר לי איך צריך להבין ולקרוא את העיר דבלין; העיר מחולקת לאזורי דואר הממוספרים מ-1 ועד 24, נדמה לי. את דבלין חוצה נהר הליפי (Liffey) ממערב למזרח. השכונות שמצפון לנהר ממוספרות במספרים אי זוגיים והשכונות שמדרום במספרים הזוגיים. הספירה מתחילה במרכז העיר ומתרחקת פחות או יותר בצורת שבלול, ככה שאזורים 1 ו-2 הם לב העיר - רחוב אוקונל נמצא בדבלין 1, הטמפל בר וטריניטי קולג' בדבלין 2 וכך הלאה. בכל פינת רחוב יש שלט שעליו כתוב שם הרחוב באנגלית ובגיילית (השפה הרשמית הראשונה באירלנד, שפתם המקורית אותה רובם לא מדברים או מבינים. לפי ההתרשמות שלי נשמעת קצת כמו גרמנית), ובנוסף כתוב מספר הרובע בו נמצא הרחוב. שימו לב שהדבלינאים לא מצאו לנכון לשים על כל בניין שלט עם שם הרחוב ומספר הבית, ככה שאם לא מסתכלים בתחילת כל רחוב מה השם שלו, קל מאוד לצאת מאיפוס, בעיקר בהתחלה. אני מנחש שדבלין היא התשובה לשאלה Where The Streets Have No Name מהשיר של U2, להקת הבית של העיר. האמת היא שזה לא לגמרי מדויק - בחלקים רבים של העיר הם לא סופרים את הבניינים ברחוב כמונו; יש כאן המון מתחמי מגורים כאלה (סטייל מלרוז פלייס), ככה שלכל בניין יש שם, אז מספיק לציין את מספר הדירה, שם הבניין והרחוב, וזהו, אתה מסודר. לא מסובך.

לי לקח רק 5 ימים להבין את זה.

והתאמצתי.

עוד בנושא זה:

http://en.wikipedia.org/wiki/Dublin_postal_districts