היה נראה לי מאוד אירוני שהמטוס פלט את הנוסעים לאוטובוס כזה שלוקח את הנוסעים לטרמינל – כמו מה שהיה אצלנו בתקופה שלפני טרמינל 3. הנה אני, מגיע לכאן ממדינה שמנסה כבר שנים ליישם את "המודל האירי", ונוחת לתוך מציאות שתמיד היה מבחינתי סמל לנחיתוּת הישראלית מול העולם – בחו"ל יש שרוולים למטוס, ובארץ אתה יורד במדרגות אל תוך האוטובוס המיוזע, כאילו שאנחנו בטרמינל באוגנדה.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, לזמן שבו אנחת כאן לעבודה באחת החברות הגדולות והנערצות בעולם, לתפקיד שהוא חלום מקצועי, לרילוקיישן- מילת הקסם של פרחי ההיי טק הישראלי- והנה זה מתגשם, ואני נוחת בבירת האימפריה האירית, "הנמר הקלטי" שביבי והחבר'ה חושבים שאפשר לביית בארץ הקדושה, ואני עומד בהיכל המסועים ומחכה למזוודה וכל המקום מריח מ..איך אני אגיד את זה, מריח של גינס- אבל אחרי סיבוב במערכת העיכול, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
'מה זה החרא הזה?' שאלתי את עצמי .
'לא חרא- שתינה', עצמי ענה לי.
'לא מצחיק, אמרתי. אבל חייכתי בכל זאת. מה אכפת לי?
'מרחיבים את הטרמינל', הסביר לי נהג המונית בדרך. 'עוד כמה חודשים הכל יהיה יותר טוב'. מעניין בכמה רבדים הוא דיבר. אחר כך דיסקסנו את מזג האוויר שמשתפר והוא הסביר לי איך צריך להבין ולקרוא את העיר דבלין; העיר מחולקת לאזורי דואר הממוספרים מ-1 ועד 24, נדמה לי. את דבלין חוצה נהר הליפי (Liffey) ממערב למזרח. השכונות שמצפון לנהר ממוספרות במספרים אי זוגיים והשכונות שמדרום במספרים הזוגיים. הספירה מתחילה במרכז העיר ומתרחקת פחות או יותר בצורת שבלול, ככה שאזורים 1 ו-2 הם לב העיר - רחוב אוקונל נמצא בדבלין 1, הטמפל בר וטריניטי קולג' בדבלין 2 וכך הלאה. בכל פינת רחוב יש שלט שעליו כתוב שם הרחוב באנגלית ובגיילית (השפה הרשמית הראשונה באירלנד, שפתם המקורית אותה רובם לא מדברים או מבינים. לפי ההתרשמות שלי נשמעת קצת כמו גרמנית), ובנוסף כתוב מספר הרובע בו נמצא הרחוב. שימו לב שהדבלינאים לא מצאו לנכון לשים על כל בניין שלט עם שם הרחוב ומספר הבית, ככה שאם לא מסתכלים בתחילת כל רחוב מה השם שלו, קל מאוד לצאת מאיפוס, בעיקר בהתחלה. אני מנחש שדבלין היא התשובה לשאלה Where The Streets Have No Name מהשיר של U2, להקת הבית של העיר. האמת היא שזה לא לגמרי מדויק - בחלקים רבים של העיר הם לא סופרים את הבניינים ברחוב כמונו; יש כאן המון מתחמי מגורים כאלה (סטייל מלרוז פלייס), ככה שלכל בניין יש שם, אז מספיק לציין את מספר הדירה, שם הבניין והרחוב, וזהו, אתה מסודר. לא מסובך.
לי לקח רק 5 ימים להבין את זה.
והתאמצתי.
עוד בנושא זה:
קראתי והיתרשמתי.
השבמחקאיזו כתיבה צחה. פשוט נותן תחושה כמו והייתי שם בעצמי. ואכן כך היה! נכון שהעלית את נושא כרטיס האוטובוס. אז גם לי יש זיכרון שכזה... אני זוכר את הפעם הראשונה ששמתי לב לאנשים שעומדים במקביל לקיר. במקביל לקיר?!?!?!? כן, במקביל לקיר ולא לרוחבה של המדרכה. אני מתכוון לאותם אזרחים טובים שעומדים ומחכים בתור למכשיר למשיכת מזומנים. במקום לעמוד באמצע המדרכה ולהפריע לעוברים ושבים, הממתינים באירלנד נעמדים בטור הנדסי, קרוב לקיר של הבנק שבו נמצאים השטרות הנחשקים. גם פשוט לביצוע, וגם מאפשר לאלו שכבר הגיעו אל היעד, לדעת שאין מישהו שעומד וצופה בהם מעבר לכתף. הגיוני.
השבמחקויש לי עוד אחד כזה. גם עם עמידה בתור. אך הפעם זאת נסיעה בתחבורה הציבורית. קרה לכם וניסיתם להצטרף לנסיעה באוטובוס מארלוזרוב לירושלים בשעות הבוקר?! נתונים 120 אנשים ברציף בודד שרוצים לטפס לרכב שבו 50 מקומות. ראשית החיילים עולים עם פרוטקציות מהכרטיסן דרך הדלת האחורית. לאזרח הפשוט כל שנותר הוא לשנס מותניים ולצאת אלי קרב. "החזק הוא שישרוד". אבל מה? אם הבוקר לא מתחשק לכם להסתגל אבולוציונית, סביר כי תעלו על אוטובוס בצהריים. ומה עושים בניכר?! באורח פלאי, וספונטני לחלוטין, נוצר תור עליה לאוטובוס. אין צורך לשאול "מי אחרון?", מכיון שניתן לזהות בנקל אותו שבעוד רגע יפסיק להיות במאסף. פשוט מאד ניגשים ומתווספים לתור.
בישראל של 48 דברים עובדים אחרת. יש ויאמרו שאם לא היינו נדחפים בתור אז גם הפלאפל והחומוס לא היו טעימים כמו שהם. בהכל צריך לשפוך קצת רגש. אי אפשר שהכל יהיה משורטט בסרגל. אחרת, מה הטעם?