איך להסתדר בתחבורה הציבורית בדבלין?

אחת הבעיות הכי מעיקות בדבלין היא התחבורה הציבורית. יש שני סוגי רכבות די נוחות אבל כלי התחבורה העיקרי הוא האוטובוס ומערכת האוטובוסים היא זוועתית במיוחד, כי השיטה היא שכל הקווים יוצאים מהמרכז אל השכונות ולא נוסעים בין השכונות, ככה שחייבים לעשות קונקשנים דרך הדאון טאון, וזה לא שיש תחנה מרכזית בלב העיר שאליה הכל מתנקז וממנה הכל יוצא - התחנות פזורות לכל אורך נהר הליפי. מה שיוצא זה שבשביל להגיע לשכונה מקבילה, צריך לנסוע עד למרכז, ללכת (לרוב בגשם) על הליפי עד התחנה הרלוונטית ולקחת משם את האוטובוס המתאים - סיוט. מה שהופך את החוויה הזו לפינוק עוד יותר מפוקפק זה שלב תכנון הנסיעה - כי אתר חברת האוטובוסים הוא גרוע ולא שימושי ולא מאפשר לך להזין מוצא ויעד ולקבל תכנית מסע.

בניגוד לארץ, שם המצב בזירת אתר האינטרנט מזוויע באותה המידה, פה אין אפשרות להרים טלפון לסבא שזוכר בעל פה את כל קווי דן בתל אביב (אבל לא זוכר מה קרה הבוקר..) - פה נשארים תקועים בלי מידע.

החדשות הרעות הן שלא צפוי שינוי בתחבורה הציבורית כאן בעתיד הקרוב. לגבי תכנון המסע דווקא יש חדשות טובות!

אז תודה לאל הטוב ולפינטן גילספי, קולגה שהוריו גרים בבית משפחת הרצוג בדבלין, בית שהפך לאתר מורשת לאומי פה באירלנד. פינטן סיפק לנו ולכם את הטיפ-אודטה לענייני תחבורה ציבורית בדבלין - Hit The Road שמייצר נתיב תנועה מנקודה לנקודה בעיר על סמך כל אמצעי התחבורה הציבורית. קל, פשוט, נוח, מתבקש. 

ואם אתם רוצים לשדרג את השימוש באתר גם מעבר לשלב התכנון ויש לכם במקרה סמארטפון, מומלץ  בחום להוריד את ההרחבה Chrome to Phone שתאפשר לכם לשלוח את המסלול שבניתם לסלולרי שלכם ולקחת אותו איתכם לדרך.

אה, ואפשר גם לקחת מונית.

דרך החתחתים לדבלין

In the merry month of June from my home I started,
Left the girls of Tuam so sad and broken hearted,
Saluted father dear, kissed my darling mother,
Drank a pint of beer, my grief and tears to smother,
Then off to reap the corn, leave where I was born,
Cut a stout black thorn to banish ghosts and goblins;
Bought a pair of brogues rattling o'er the bogs
And fright'ning all the dogs on the rocky road to Dublin.

One, two, three four, five,
Hunt the Hare and turn her down the rocky road
all the way to Dublin, Whack follol de rah !

In Mullingar that night I rested limbs so weary,
Started by daylight next morning blithe and early,
Took a drop of pure to keep me heartfrom sinking;
Thats a Paddy's cure whenever he's on drinking.
See the lassies smile, laughing all the while
At me curious style, 'twould set your heart a bubblin'
Asked me was I hired, wages I required,
I was almost tired of the rocky road to Dublin.

One, two, three four, five,
Hunt the Hare and turn her down the rocky road
all the way to Dublin, Whack follol de rah !

In Dublin next arrived, I thought it such a pity
To be soon deprived a view of that fine city.
So then I took a stroll, all among the quality;
Me bundle it was stole, all in a neat locality.
Something crossed me mind, when I looked behind,
No bundle could I find upon me stick a wobblin'
Enquiring for the rogue, they said me Connaught brogue
Wasn't much in vogue on the rocky road to Dublin.

One, two, three four, five,
Hunt the Hare and turn her down the rocky road
all the way to Dublin, Whack follol de rah !

From there I got away, my spirits never falling,
Landed on the quay, just as the ship was sailing.
The Captain at me roared, said that no room had he;
When I jumped aboard, a cabin found for Paddy.
Down among the pigs, played some hearty rigs,
Danced some hearty jigs, the water round me bubbling;
When off Holyhead I wished meself was dead,
Or better for instead on the rocky road to Dublin.

One, two, three four, five,
Hunt the Hare and turn her down the rocky road
all the way to Dublin, Whack follol de rah !

Well the boys of Liverpool, when we safely landed,
Called meself a fool, I could no longer stand it.
Blood began to boil, temper I was losing;
Poor old Erin's Isle they began abusing.
"Hurrah me soul" says I, me Shillelagh I let fly.
Some Galway boys were nigh and saw I was a hobble in,
With a load "hurray !" joined in the affray.
We quitely cleared the way for the rocky road to Dublin.

One, two, three four, five,
Hunt the Hare and turn her down
the rocky road and all the way to Dublin,
Whack follol de rah ! 

המקומות השווים בדבלין

מבר איכותי ועד המקומות לאכול בהם אויסטרים על הסכין- ה"מקומיים" חושפים את רשימת המועדפים עליהם. טור בסגנון עכבר העיר.

--

דבלין היא עיר קטנה ומתוקה המסבירה פניה למבקר בה ומארחת אותו בחביבות וברוחב לב ראויים להערצה. הבעיה היא שהעיר ממוקשת במלכודות תיירים קורצות הכובלות את המבקר בהן בכלוב של זהב ממנו הוא חוזר מרוצה ברמה סטנדרטית ולא יותר. מטרת הפוסט הזה לשדרג את הביקור שלכם מ'אחלה' ל'וואו':

איפה?

כל מי שעשה מחקר קצרצר על דבלין יודע שהוא צריך להיות ב Temple Bar וב  O’Connell Street. אחלה אזורים, באמת, וצריך לסמן עליהם וי. אבל העיר האמיתית נמצאת מרחק יריקה משם- בין Dame Street לבין Saint Stephen’s Green ובין Great George St. לרחובDawson  שבו, כמו בעוד מקומות ברחבי העיר, ניתן למצוא על הקרקע לוחות מתכת ועליהם ציטוטים נבחרים מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. בכל מצב בו אתם לא משוכנעים במה לבחור מבין כמה אופציות- לכו על אלה שנמצאות בתחום הזה:

View Larger Map

בארים ופאבים -

טמפל בר הוא מלכודת התיירים האולטימטיבית והפאבים שלו הם הפיתיון המרכזי במלכודת. כמו כל מקום שהיה אותנטי בימים הטובים, היום הוא מתחם המתוכנן בקפידה למצות מה שיותר מטבעות מכמה שיותר תיירים ולכן גם כשתסיירו בו (כאמור, מתבקש), אל תהפכו אותו לגולת הכותרת של הביקור. במקום הפאבים הפלסטיים והמלאכותיים של אזור הטמפל בר, כדי לבצע Pub Crawl כהלכתו הדרימו על Great George עד Lower Camden St. שם נמצאים הברים הטובים באמת של העיר, ובראשם Gerorge Bernard Shaw  – אחת המסבאות הטובות שביקרנו בהן מימינו- הפאב עצמו באווירה מחתרתית-פלורנטינית עם מוסיקת עולם, רגאי ודאב, והחצר הפתוחה לוקחת אתכם למסע אל זכרונות הילדות בקיבוץ עם אוסף אקלקטי של שאריות מעוצבות להפליא, וכן לגולת הכותרת של המקום- אוטובוס דבלינאי שהקומה העליונה שלו הוסבה לפאב ובקומה התחתונה אופים פיצה שבאה טוב עם הבירה והאווירה.

משם תתחילו לטפס צפונה דרך שאר הפאבים שבאזור, ואל תפספסו את המרכזי שבינהם- Whelan’s, בו תוכלו למצוא הופעות חיות שוות ביותר. תמשיכו צפונה עד Fade Street בו לפחות שני מקומות מומלצים בחום – Market Bar הרגוע וה-Snail  הלא-רגוע-בכלל.

אם פיק-אפ קלאסי הוא הטעם שלכם, עשו סיבוב בארים ב South William Street וממנו זירמו ל Café En Seine. אם בכל זאת מצאתם את עצמכם בסופו של דבר מבלים בטמפל בר, לכו ל Fitzwilliam, שם תקבלו הופעת קאברים חיה ומגניבה ביותר. ומי שרוצה סיור פאבים על טייס אוטומטי, ניתן לבנות מסלולים באתר Dublin Pub Crawl.

אוכל ובתי קפה –

לדבלין לא באים בשביל לפנק את החיך. סטנדרט האוכל כאן לא עלה יחד עם רמת החיים ובתי האוכל והקפה כאן לא מספקים תמורה שווה עבור העלות שהם גובים, בטח לא למי שהתרגל למנות המוגשות בישראל. אז לאן כדאי ללכת בכל זאת?

שוב, ככלל אצבע, להימנע מטמפל בר. אם אתם בקטע של אוכל אירי טוב באווירה מקומית, לכו ל Slattery’s שבסוף רחוב Henry, באמצע הדרך בין O’Connell למבשלת Jameson. אם אתם בקטע של ארוחה מיוחדת שבה האווירה היא מה שחשוב, לכו ל- Church, פאב-מסעדה בתוך כנסיה. מאוד מרשים, מאוד יאפי ומפונפן. והאוכל טוב, ובהתאם יחסית יקר.

והכי טוב זה להישאר באזור הנוחות של Great George St, שם תמצאו מבחר גדול של מסעדות שוות ומגוונות – Yamamori היא המסעדה היפאנית המרכזית, Ukiyo הוא המקום לאוכל קוריאני וממש לידו נמצא היכל האוכל המשמעותי של העיר – Fallon and Byrne, מקדש מקומי שקומת הקרקע שלו היא מעדנייה איכותית (והמקום היחידי בעיר בו ניתן לקנות חומוס צבר), הקומה העליונה היא מסעדה וקומת המרתף היא המקום אליו אתם רוצים לברוח באמצע השופינג/הסתובבות/חיפוש מחסה מפני הגשם – מרתף-יין-טאפאס-בר מרשים ומיוחד בו מבחר יינות ואוכַלים מגוון ומהנה באווירה נהדרת. בתי קפה פזורים בכל רחבי האזור, כשהמיוחדים בהם נמצאים בסביבות Chatham ו Drury, וככלל, ככל שבית הקפה יותר קטן הוא יותר כדאי.

שווקים –

שוק St. George’s Arcade המקורה וממנו אל Powerscourt Townhouse. שוק חובה ליום שבת הוא שוק האוכל בטמפל בר שנמצא בסמוך לסינמטק של דבלין, ה- IFI. זהו שוק קטנטן עם כ-20 דוכני מזון מוכן וגולמי באיכות גבוהה מאוד. זה המקום להצטייד בגבינות איריות משובחות, בסיידרים מקומיים וכן למלא את הקיבה. לחובבי מאכלי הים שבינכם, תחנת חובה היא דוכן האויסטרים, בו האיש הלבוש בסרבל דיג וכובע גרב הוא למעשה ביולוג ימי המנהל חוות גידול צדפות והאויסטרים בדוכן הם מהגדולים והטעימים והטריים שיש. 12 יורו למגש של 6 אויסטרים + כוס יין לבן. למי שעוד לא ניסה- זו הזדמנות מצוינת להתנסות ב-2 יורו לאויסטר. למיטיבי לכת לשווקים נמליץ להגיע בשבת ובראשון גם לשוק החדש שנחנך לאחרונה ברחבת ה- O2 שהוא גדול ומגוון יותר ובו גם הופעות חיות ודוכני מתנות לילדים, תקליטים חדשים ומשומשים, ספרים ומה לא. כדי להגיע לשוק קחו את ה LUAS מזרחה בקו האדום עד לתחנה הסופית.

הופעות –

דבלין מפוצצת בהופעות מכל הסוגים וחובה עליכם לברר לפני הזמנת כרטיסי הטיסה מי מופיע ומתי. תתחילו בבירורים ב- Ticketmaster.ie המרכז את כל המופעים מכל הסוגים. חוץ מזה בידקו את Whelan’s.

ילדים –

ולסיום, מה לעזאזל עושים עם ילדים בעיר שמה שמפורסם בה הוא פאבים ואלכוהול?

אז קודם כל, זו הזדמנות מצוינת להכיר לרכים הנולדים את הטיפה המרה, או לפחות את האווירה החיובית שסביבה. אם להיות יותר ריאליים, נמליץ על Viking Splash ועל Dublinia, על האוטובוס Hop-on-Hop-off ולא לוותר על סיבוב ב St. Stephen’s Green, הפארק השווה ביותר בעיר, בו יוכלו להאכיל ברבורים, ברווזים, ברכיות, שחפים ושאר ציפורי מים. אגב, המלצות אלו בהחלט תקפות גם לאלו שהשאירו את הילדים בבית!

דלק אירי

סוף טוב לסאגת הענן הוולקאני של משפחת סג"ל

אז הסתבר שההחלטה לנסוע 6 שעות ברכבת למשפחה בג'נבה הייתה נכונה. תמי, רוני וגלעד קיבלו אותנו באהבה ובילינו מספר ימים שפויים הרבה יותר.

לסיום אשתף אתכם באתגר הלוגיסטי הגדול ביותר שעמד בפנינו בטיול ואיך יכולנו לו, של העברת משפחה בת ארבע נפשות, ארבע מזוודות, שלושה תיקי גב, כסא תינוק ועגלה ממקום למקום ומרכבת לרכבת ללא עגלות כפי שיש בשדה התעופה.


להלן ההנחיות:
הסתבר לנו שאמיתי יודע 'לעשות עיניים'. הוא גם יודע שעושים את זה רק לבחורות ( לא למד ממני).

כוח החלוץ של אמיתי ואבא יוצא עם מספר המזוודות הרב ביותר שניתן לקחת, אמא ומעיין נשארות בעורף לאבטח את המטען הנותר.
אמיתי ואבא מתקרבים אל היעד הראשון - רציף מספר 9, ותרים אחר בחורה דוברת אנגלית.
אבא משחרר את אמיתי, אמיתי יוצר קשר עיין עם הבחורה, הבחורה נמסה, אבא מחייך חיוך שאומר אני אבא שלו אבל תפוס!
לאחר שיחת כמה חמוד הילד אני מבקש מהבחורה לשמור לנו 10 דק' על התיקים, הבחורה נענית, אמיתי נותן לה קריצה של אני כבר חוזר, ושנינו בריצה חוזרים לדקלה ומעיין להביא את שאר המטען.


חזרנו על התרגיל בפרקנפורט, בהחלפת הרכבות ובג'נבה. הבעייה הייתה שהיה קשה לעצור את אמיתי והוא המשיך לבצע את התרגיל במהלך הנסיעה ברכבת. סיימנו את הנסיעה עם אלפון של מספרי טלפון, שדקלה התנדבה לשמור...

ג'נבה הייתה נהדרת! שמש, אגם ואפילו חוף קטן בו אמיתי ומעיין חלצו נעליים ושיחקו בחול. תמי, רוני וגלעד ארחו אותנו כיד המלך.


הייתה לנו טיסה ליום ראשון. ביום שישי בבוקר חשבנו לנסות, אולי אולי יהיה אפשר לצאת כבר ביום שישי ואכן הסתבר שניתן. אריזה מהירה נשיקות וחיבוקים למשפחה בג'נבה ואנחנו בדרך הביתה.
הגענו באיחור של שבוע ויום עם הרבה תובנות ורצון לחזור לשגרה.
Home sweet home.

חיים על ענן (או: הטיול שאינו נגמר)

מאת אורי סג"ל, חבר, קולגה ואיש משפחה שאיתרע מזלו:

הכל התחיל בטיול קרוואנים נפלא שעשינו בגרמניה, למה גרמניה ואיך היה בטיול עוד יסופר.

הכל מתגמד לעומת החדשות האחרונות והסיטואציה הסופר-מוזרה שנקלענו אליה; תקועים בפרקנפורט, אין יוצא ואין בא, חוסר וודאות מוחלט לגבי טיסות.
חושבים על כל החלופות: רכבת לבריסל, משם רכבת היורוסטאר ללונדון, משם רכבת לליורפול ומשם מעבורת לדבלין. או לחלופין, בדקתי אופציה של לשכור יאכטה עם סקיפר מגרמניה לדבלין אבל אמרו לי שזה יקח עשרה ימים או שבוע בים אז וויתרתי.

הגענו לשדה התעופה ביום חמישי בערב מוכנים לחזור הביתה אחרי הטיול. שמענו חדשות במהלך הטיול אבל הן היו בגרמנית כך שההפתעה על ביטול הטיסה הייתה גמורה. גם אנחנו היינו גמורים וקצת מבולבלים באשר למה לעשות. ישבנו באיזו פינה, אכלנו וחשבנו על פתרונות. הילדים כבר היו ממוטטים מעייפות ונרדמו על הרצפה.
זה שחזרנו מטיול בקרוואן דווקא סייע לנו משום שהיו לנו ציוד שינה- שמיכות, כריות וכד'' במהלך הערב צלצלתי ללמעלה מעשרים בתי מלון בסביבות שדה התעופה וכולם היו מלאים לגמרי. אחד מעובדי השדה שראה את משפחתנו העייפה ניסה להסביר לי בגרמנית או בשפה אחרת לעלות איתו למעלה. מסתבר שפתחו שם מיטות שדה לכל העזובים, אז עלינו על שלל מזוודותינו לישון. הילדים ישנו לא רע וגם דקלה. אני שמעתי בכל חצי שעה את הכרוז של הרכבת שעוברת מטרמינל אחד לטרמינל שתיים. תענוג.

בבוקר הפכנו לאטרקציה תקשורתית- כנראה שהעובדה שהיינו משפחה עם ילדים משכה את הצלמים. אמיתי הופיע בעמוד הבית של Ynet וראיינו אותנו לטלווזיה.(ראו מטה) 
הילדים בסך הכל בסדר. פה ושם דורשים הסברים ואומרים שהם כבר רוצים הביתה ומתגעגעים. למזלנו מזג האוויר טוב ובשבת ערכנו טיול על שפת הנהר. היינו אמורים לעלות על טיסה ביום ראשון בבוקר אך היא בוטלה וכרגע אין לנו מושג מתי ואיך חוזרים.מדובר גם במכה לכיס כמובן - אנחנו ישנים במלון וכל לילה יקר, וחוץ מזה דקלה מפסידה עבודה ומבטלת מטופלים ואני לא יודע מתי אהיה במשרד שוב.
הכתבת הגרמנייה שאלה אותי איך אנחנו מתייחסים לאירוע כזה עם הילדים. ענינו לה שלא על הכל אנחנו יכולים לשלוט ואם היה לנו מה לעשות היינו עושים ולכן אנו מנסים להיות רגועים ואפילו להנות מעוד זמן איכות עם הילדים, שבמקרה הזה הולך להיות מאוד מאוד יקר.

נראה לי שהגענו לנקודה שבה באמת נמאס לנו.

טיסות לא נראות באופק, מעבורת מצרפת לדבלין,  18 שעות נסיעה, יש רק ביום שישי. היורוסטאר ללונדון רק בשבת.

אני יושב בתחנת הרכבת ומחכה לקנות כרטיסים לג'נבה- ניסע 6 שעות לקרובי משפחה ואולי נצא משם כבר במטוס.

המלונות מלאים, תחנת הרכבת עמוסה, הרחבות גם הם מלאים באנשי המזוודות הקטנות. לנו במקרה יש מזוודות גדולות מאוד ונראה אם יש בכלל מקום ברכבת להכניס אותם.

איך בכלל נעביר אותם לרכבת אין כאן עגלות כמו בשדה התעופה.

קצת מלחיץ. ברור שנגיע הביתה  אבל בינתיים המונה מתקתק.

הילדים בסה"כ בסדר, תודה לאל בגרמניה יש פליימוביל וקנינו קצת משחקים שיהיה לילדים מה לעשות. אני מנסה גם ללמד את מעיין לנוע ברולר בליידס. הם התחילו לדבר גרמנית מרוב טלווזיה שהם רואים, בזמן שאני בטלפון ודקלה בארגונים.

עוד עדכונים כנראה כבר מג'נבה, יום עצמאות שמח מתחנת הרכבת בפרנקפורט!

דקלה, אורי, מעיין ואמיתי.

ראיין כוכב עליון!

אביב הגיע פסח בא, ובתור ישראלים שומרי מסורת, החלטנו לעשות מעשה ישראלי מסורתי - לנסוע ללונדון בפסח.
בין דבלין ללונדון יש בהערכה גסה 40-50 טיסות יומיות – רק תבחרו. אז בחרנו - בהכי זול שיש!

להכי זול שיש קוראים Ryanair - חברת ה low-cost, הטיסות המוזלות, הראשונה והגדולה באירופה. חוץ מזה, זו גם גאווה אירית מקומית, אז היינו חייבים. ראיין אייר לימדה את אירופה שטיסה היא לא פינוק, היא העברת אנשים ממקום למקום – בדיוק כמו נסיעה באוטובוס או ברכבת; כמו שבנסיעה ברכבת אנחנו לא מצפים מהבחור עם העגלה לחלק לנו שתייה חינם, גם בטיסה אין מה לצפות לזה; כמו שבאוטובוס מתיישבים איפה שיש מקום – כך גם במטוס. בתמורה מקבלים טיסה בזול מאוד (126 יורו לקחו שני אנשים על תיקי הגב שלהם מדבלין ללונדון וחזרה לסופשבוע ארוך של בין שישי בבוקר לשני בערב – המתחרה הבא בתור ביקש 240 יורו) אבל זה גם מה שמקבלים – טיסה. ולא שום דבר אחר. רוצים עוד? בכיף! שלמו.

מה שראיין אייר עשו היה להפשיט את הטיסה לחלוטין ולהפוך אותה למודולרית – כל אחד ישלם על מה שהוא רוצה: אוכל? שלם. שתייה? שלם. מזוודה למטוס? (חוץ מתיק היד שעולה איתך)? שלם פעמיים – פעם אחת 30 יורו על המזוודה, ופעם שנייה 15 יורו בשביל הצ'ק אין בשדה – כי גם הוא לא חלק מהטיסה – הנוסע אמור לעשות צ'ק אין אונליין ולבוא ישר למטוס, ואם הוא רוצה להעביר מטען הוא צריך לממן את צוות הקרקע.

רוצים עוד? בשביל 8 יורו תוכלו לקבל את הזכות להיות בין הנוסעים הראשונים שעולים למטוס. למה זה שווה 8 יורו? כי אין מקומות שמורים, והבורדינג עובד בשיטת מי שתופס ראשון. לכן עלייה למטוס של ראיין אייר נראית כמו בורדינג לאוטובוס מרכבת צפון לבאר שבע ביום ראשון בבוקר – עדר של צעירים צובאים על הדלתות ונלחמים עד טיפת הזיעה האחרונה על הזכות לעלות לפני זה שלידם.

חוץ מזה, הדיילות הן לא דיילות אלא נשות-מכירות – מרגע שהמטוס עולה לאוויר, הן עושות שוק במעברים, מוכרות אוכל, שתייה, כרטיסי רכבת ואוטובוס לעיר הקרובה, כרטיסי חיש-גד ומה לא, ומערכת הכריזה משמשת לקידום מכירות יותר מאשר לעדכון על מערבולות אוויר. חוויית טיסה? שכחו מזה – לא שילמתם על זה. הטיסה צפופה כמובן, כמו שנגזר ממתח הרווחים הנמוך, והחברה מנסה כל הזמן למצוא דרכים להוזיל את עלות הטיסה על חשבון איכות השירות, עד כדי כך שלפעמים זה נראה כאילו שהם סתם מותחים את הגבול ומנסים לראות כמה יסכימו הנוסעים להשפיל את עצמם בשביל לחסוך עוד כמה גרושים. בקיץ האחרון לדוגמא התחילה החברה לבחון את האפשרות להוציא את השורות האחרונות במטוס ולפנות יותר מקום בשביל להטיס נוסעים בעמידה. מה אתם אומרים? הייתם הולכים על זה? "למה לא?" אומר בעל הבית, "אתם לא עומדים במשך כל הנסיעה ברכבת או באוטובוס אם אין ברירה? מה ההבדל?"

אחת הנגזרות של ההתחייבות למחיר הזול ביותר ובהפרש משמעותי (ולא כמו איזיג'ט שלוקחים קצת פחות מאל-על ונותנים הרבה פחות) היא בחירה תמיד בשדות התעופה המשניים והמרוחקים של הערים, איפה שמיסי הנמל נמוכים יותר- לוטון, סטנסטד וגטוויק בלונדון, בבריסל הם בעצם טסים לשרלרואה (60 ק"מ מהעיר), בברצלונה הם טסים לגירונה (100 ק"מ!) והמקרה אולי הכי קיצוני הוא וינה, אליה ראיין אייר מציעים לנוסע לטוס בכלל לשדה התעופה של ברטיסלבה בסלובקיה..

עוד דבר שבו ראיין אייר יותר דומים לחברת אוטובוסים מאשר לחברת תעופה הוא מיעוט הזמן על הקרקע- כולנו רגילים שמטוסים נוחתים בשדה ונשארים שם שעתיים שלוש בין הטיסות עד להמראה חזרה. בזמן הזה מנקים את המטוס, פורקים שאריות, מעמיסים אספקה וכו'. לא כאן. המטוס נוחת כשהנוסעים כבר עומדים בתור לעלייה למטוס, פורק את הנוסעים המגיעים ובהפרש של דקה מתחיל להעמיס את הנגלה חזרה. הזמן על הקרקע הוא אפסי ממש, ואולי בגלל זה הטייס היה נשמע מבולבל ועייף כשבירך אותנו לקראת הטיסה בין לונדון ל... אה... דבלין.

הרבה אנשים פה בדבלין, ברחבי אירופה והפורומים באינטרנט נשבעים שלא יטוסו ראיין אייר ולא משנה מה. אומרים שזה מגעיל, שזה משפיל, שהתנאים לא אנושיים, שיש תנאים נסתרים ואם לא עומדים בהם החברה מתעללת בך ויונקת ממך את הכסף בקנסות וכו'. אולי זה טיפה נכון. מצד שני, הם לא מסתירים את זה וממשיכים לנצח במחירים ולקחת אנשים ממקום למקום ממש ממש בזול.

--
אז איך היה בלונדון ?

לונדון, אתם יודעים... אדירה!

הקטע היחסי משחק אצלנו תפקיד, כי בכל זאת, אי אפשר להימנע מההשוואה בין דבלין ללונדון. מי שגר בדבלין ונוסע ללונדון מרגיש קצת כמו ילד עפולאי שנוסע לתל אביב – כי זה מה שדבלין באמת - אם לונדון היא התל-אביב של אירופה, אז דבלין היא העפולה של אירופה...

המלצות? שבת בשוק  האוכל borough, ראשון בשוק הפשפשים Spitalfield ומשם ל Brick Lane. חובה.

אבל ההמלצה הכי חזקה לגבי לונדון היא לנסות להתארח אצל יעל ואיליר, חברים יקרים וסומליירים במסעדת Gordon Ramsay at Claridges שאירחו אותנו כמו מלכים ובין השאר הכינו לנו את ארוחת הערב הכי מטורפת שאכלנו בחיים, עם אויסטרים ושמפניה למנה ראשונה, ביף וולינגטון ישר מהמסעדה על מצע פירה בשמן כמהין למנה עיקרית בליווי 4 (!!) בקבוקי יין שאספו בסיור היינות האחרון שלהם בצרפת ובאיטליה, מנת טרום קינוח של גבינות ופירות וקרם ברולה ויין קינוח לסיום. אלוהים אדירים!

השמועות מדברות על ה-1 ביוני בתור תאריך התפוגה לשליחות הציונית של יעל שם, אז הזדרזו להזמין מקום!

שווה ביקור?

סנט פטריק'ס דיי בדבלין

היֹה היה במאה החמישית לספירה צעיר בריטי בשם פטריק שנחטף ונמכר כעבד באירלנד. חיזיון דתי שנגלה לו גרם לו להימלט ולחזור למשפחתו בבריטניה. חיזיון מאוחר יותר שהיה לו גרם לו לחזור לאירלנד, להטביל את עובדי האלילים ולהפוך אותם לנוצרים קתוליים כשרים. כך הפך פטריק מסתם פטריק לסנט פטריק ולדמות האירית המפורסמת ביותר בעולם עד בונו. במותו ב-17 למרץ 491 ציווה לנו את האלכוהול.

--

מזג אוויר טוב קידם את פני המשתתפים והצופים בתהלוכת סנט פטריק בדבלין השנה – 13 מעלות צלזיוס ושמש זורחת. 13! פעם ראשונה בשנת 2010 שבה המדחום טורח להדליק את נורת ספרת העשרות.
סנט פטריק'ס דיי (או כמו שהאירים מכנים אותו - פאדי'ס דיי - קצת כמו שבארץ יקראו להילולת רבי שמעון בר יוחאי "הילולת שימי") הוא היום האירי העולמי הרשמי. זה היום שבו כל מיני אנשים ממקומות שונים בעולם שולפים מהבוידעם את הסבתא-רבא שלהם שהגיעה מאירלנד ומגדירים עצמם כ of Irish Descent, נצר ליוצאי אירלנד, לובשים ירוק ומרגישים שהם חלק ממשהו, אפילו אם רוב החלקים האחרים שלהם הגיעו בדרך כלל ממקורות אחרים- גרמניה, אוקראינה, פולנייה ומה לא – חבל לתת לעובדות להפריע לסיפור טוב. בכלל, ההפיכה של המוצא האירי לסקסי היא מעניינת, כי לאורך ההיסטוריה ועד היום אירלנד היא לא בדיוק דוגמא ומופת לשום דבר יוצא דופן. כנראה זו הילת האנדרדוג שמציתה את הדימיון. מעניין אם בארץ עוד 150 שנה אנשים ימשיכו לראות עצמם כנצר ליוצאי מרוקו\הונגריה\תימן וכו'... 

כדי להגיע מהבית לעיר צריך ללכת על רחוב Pearce. ההליכה על הרחוב בצהרי סנט פטריק'ס דיי הייתה כמו ההליכה על איבן-גבירול בדרך לעצרת בכיכר – הרחובות נסגרים ונחילי אדם לבושים בצבעי הלאום שוטפים אותם בדרך לאותו היעד. המצעד יוצא מכיכר Parnell, דרך כל O'Connell, חוצה את נהר ה Liffey אל Dame Street, עולה ל Christ-Church ויורד עד St. Patrick's Cathedral. החומר האנושי שמגיע לפקוד את המצעד מחולק לשניים – משפחות איריות שמקיימות את המסורת, והמוני (המוני!) תיירים ונצרים-איריים-בעיני-עצמם שבאים לחוות את החוויה, כאשר התיירים מתמקמים באופן ספונטני באו'קונל ובדיים-סטריט, וככל שמתקרבים לכרייסט-צ'רץ' ולסנט פטריק הסביבה נהיית יותר משפחתית ומקומית. אנשים שונים ממקומות שונים, והמשותף לכולם- כולם כולם לבשו ירוק והתחפשו ללפרקונים ולשאר דמויות מהמיתולוגיה האירית. כמות האנשים שהגיעה לאירוע הייתה לא הגיונית.

המצעד עצמו מדליק – במות בידור נעות, תזמורות, להקות מחול, מופעי רחוב נעים וכולי – לא שום דבר ייחודי לאירלנד- להפך, מגוון גדול של תרבויות וסגנונות וז'אנרים (ראו למטה). כמות השמחה ששטפה את הרחובות מואפלת רק על ידי כמות הבירה שבאה בעקבותיה. והיא באה. תוך כדי המצעד העניינים עוד היו רגועים – פה ושם חברהל'ך עם בירה בכוסות פלסטיק, לא משהו מיוחד. אבל איך שהמצעד נגמר, עושים מה שתמיד עושים באירלנד כשהמופע המרכזי נגמר (ספורט, לידה, מיסה בכנסיה, הלוויה- יו ניים איט) – הולכים לפאב. את כמויות הבירה שנשפכו במהלך היממה הזו אין דרך לתאר במילים. אפשר רק לומר שהרחובות הדיפו ריח חריף של אדי בירה במהלך הערב.

בדרך הביתה נתקעה מחשבה בראש - מעניין אם כל הטינאייג'רים חסרי המזל שצריכים לנסוע לאנגליה כדי לעשות הפלה (או לחילופין מתחתנים בגיל 17 ונהיים הורים-ילדים) זוכרים להודות ב-17 בכל מרץ לפטריק הקדוש על כל הטוּב הקתולי שהוא חנן בו את האי הירוק. אני אישית מכיר שניים שהפכו לאבות לילדים לפני שגמרו בגרויות.

זה היה סנט פטריק'ס דיי בדבלין אירלנד. נכון- לא מרשים כמו סנט פטריק'ס דיי בדבלין הרצליה עם הילולת הפיינט-מרפי'ס-וצ'ייסר-ג'יימיסון ב-29 שקל, אבל צריך להסתדר עם מה שיש...

--

לא ברור איך זה שהשירים האלה לא מצאו את עצמם כבר מזמן בבלוג, אבל זו באמת הזדמנות מצוינת לשתף בהם ולהציע עוד טעימה מהתרבות ומהמוסיקה המקומית הנפלאות. אל תופתעו אם משהו מזה יישמע מוכר:

ולמי שמעוניינים לראות משהו מהמצעד, בבקשה:

שכונת חיים

בסוג של המשך לפוסט הקודם, התגלגלה לידינו כתבה של ערוץ הטלויזיה המקומי RTE העוסקת במתחם Grand Canal Dock, השכונה שלנו. התכנית ארוכה ומעט איטית (קצת כמו כתבה של "רואים עולם") אבל שווה כל רגע בזכות הנופים המקומיים (והיפים!) של שכונתנו.

מי שכבר ביקר - התמונות יעלו בו זכרונות נעימים, מי שלא - זו הזדמנות מצוינת לקבל תחושה מאוד קרובה לגבי הנופים שמחוץ לחלון פה.

אה, והכתבה יורדת מהרשת ב-15 במרץ, אז נא לא להתמהמה עם הצפייה בה - זריז לפני סנט פטריק'ס דיי!

לצפייה בכתבה

עיר לבנה

"מקצף גל ועננה
בניתי עיר לי לבנה
כמותם קוצפה, כמותם שוטפה
כמותם יפה
עם בוקר צח חלון נפקח
ואת ילדה צופה בו כך
כמו יונה הנכונה למעופה..."

--

זה הנוף הנשקף בימים כתיקונם מחלון הדירה:

וזה המראה שבו פגשו העיניים הבוקר:

ובאתר "הארץ" מדווח על מזג אוויר חם ויבש לעונה.

שוק הבשר הכשר

אין כמו להיות יהודי בגולה בחגים הנוצריים – עוד לא סיימנו להדליק נר שמיני של חנוכה וכבר מתלבשת עלינו אווירת הכריסטמס, עם הקישוטים ברחובות, המתנות וכמובן- הסיילים וימי החופש. המשרד ננטש, מי שכן נשאר (אנחנו) נשלח הביתה מוקדם ומרוויח חצאי ימי חופש מן ההפקר.

נשאלת השאלה מה באמת יש ליהודים צעירים ברחבי היבשת לעשות בזמן שהקולגות שלהם וחבריהם לספסלי הלימודים נמצאים בחיק משפחותיהם? עם מי יש להם לבלות אם כל מי שמסביבם לא לידם? ברור - לבלות עם יהודים אחרים! את הכפפה הרים כבר מזמן ארגון נוער יהודי אירופי בשם ECJS, והוא עורך כל שנה בראש השנה האזרחי סוף שבוע לצעירים יהודים מכל רחבי היבשת, אירוע בו יוכלו לבלות עם בני דתם, ליהנות מהרצאות מרתקות של רבנים ושאר טאלנטים מהתעשייה ואם ירצה השם, גם להכיר בני זוג כשרים.

החבר הכי טוב שלנו בדבלין הוא יהודי אוסטרי שבגיל 18 עלה לישראל והשתקע בה, והגיע לדבלין באותן נסיבות כמו שלנו ועם אותה תכנית אב לחזור בהמשך לארץ. באחת ההזדמנויות אמרתי לו שבניגוד לסבים שלנו ולעלייה מרוסיה ובניגוד לרוב העליות, לא מסתדר לי באינטואיציה שיהודי יעלה לארץ מארצות השפע, כשאין תחושת מחסור שתדרבן את הערכים הציוניים. הוא אמר שמבחינתו אין בכלל מה להשוות כי בניגוד לווינה, בישראל הוא באמת מרגיש שייך – כולם כמוהו והוא לא שונה. "בישראל", הוא אמר, "אתה יכול להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניך בלי להצטרך לחשוב אם היא יהודיה או לא".

ובאמת, כשחיים בארץ כל הסיפור הזה מרגיש נורא רחוק – כל מי שנכיר יהיה כנראה מהתרבות שלנו, וזה בכלל לא נמצא במערכת השיקולים שלנו, ולרובנו, בואו נודה, באמת חשוב להיות בקשר עם בן זוג מהעם שלנו. כך שלאירוע היהודי השנתי הזה יש בהחלט מקום, ולשמחתנו השנה המקום שהיה לו הוא דבלין כפרה עליה, והיות וצריך למצוא שידוך כשר לחבר יקר ולשאר קולגות, נקראנו לדגל, אפילו שהיה ברור שבשוק הזה נרגיש כמו התל-אביבים שעולים בימי שישי למחנה יהודה בירושלים – להתרשם מהאווירה אבל לא באמת לקנות, ליהנות מהניחוחות אבל לא לטעום.

אז איך היה...?

מה אפשר להגיד? ברור למה אנשים עם שכל בקודקוד עלו לארץ מהעולם השַׂבע. האירוע, אם לסכם אותו במילה אחת, היה גלותי. בני עמנו בטוקסידו (קוד לבוש אירופאי, הייתם צריכים לראות אותנו...) ובנות דתנו בשמלות חסודות וחסודות פחות רוקדים לצלילי גרסאות כיסוי של ריקי מרטין שהתחלפו ככל שהעניינים התחממו בקאברים ל"משיח- אני מאמין!" ולשאר להיטים מארון הדיסקים היהודי, מנהלים שיחות חולין תפלות ומאולצות עם בני ובנות המין השני, משווים מוצאים ועיסוקים ושמים על השולחן את הסיבה האמיתית להשתתפות באירוע, שהיא לא רק שמיעת מור"קים על השואה אלא גם ובעיקר מציאת שידוך שיעשה כבוד למגזר.

כל כך ברור היה פתאום למה אנשים מהסוג שאנחנו אוהבים חתכו מהגולה אל ארץ הקודש – בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו לא רצינו להישאר באולם הזה אף רגע מיותר. לצערנו, גם אלו מאיתנו שבאו לשוק הזה עם רשימת קניות יצאו בידיים ריקות אחרי שדיווחו כי האירוע דיכא להם את המוג'ו.

ובאמת בשלב מסוים נגמר לנו והוחלט לזרום למקום שעושה אבחנה על בסיס מכנה משותף רחב יותר מאשר אמונה דתית, והמכנה המשותף הזה הוא כמובן החיבה לאלכוהול לסוגיו. אחח, אלכוהול - זו כמובן הדת הלא רשמית האמיתית באירלנד וברוב העולם. במחי נסיעה קצרה במונית מצאנו את עצמנו ב Café En Seine – אחד המקומות החביבים עלינו בעיר והמומלצים לכל מבקר בדבלין. הפאב-מועדון היה הומה חוגגים שמאמינים בכוחו של האלכוהול להעלות את בני האדם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, שיכורים ומרקדים. תגידו מה שתגידו על הגויים – הם יודעים ליהנות אלה, יימח שמם.

כשיצאנו מה"תפילה ההמונית" הזו העיר הייתה מכוסה בשלג צח שהשרה אווירה של יופי וניקיון, של משהו חדש באוויר.

שנה אזרחית טובה!