מובמבר ~ ישראלים. דבלין

לכולנו יצא במהלך הילדות ואם לא בילדות אז מתישהו בשירות הצבאי להגיד או לשמוע משפט בסגנון "50 שקל אם אתה מוריד עכשיו את המכנסיים ורץ באמצע החדר-אוכל".

וולגרי? מוזר? אולי, אבל יש בזה היגיון כלכלי – כמו כל סוג של תרבות, יש סכום מסוים שאנחנו נהיה מוכנים להשקיע בשביל לצרוך בידור. השפלה תמיד הייתה מוצר בידורי עם ערך כלכלי – כוכב נולד מריצה 7 עונות על הסיפור הזה. 1500 שקל על כרטיס לפול מקארטני נשמע לנו לא פחות וולגרי. רבים מאיתנו גם שילמו לאחרונה 100 ש"ח בשביל הזכות לראות גופות- זה לא מוזר?

Movember הוא יוזמה שלוקחת את החשיבה הזו של "אני מוכן לשלם כדי לראות אותך עושה מעצמך צחוק" ועושה לו טוויסט חיובי. היעד הוא גיוס כספים לחקר סרטן הערמונית ועוד מחלות גבריות (התמכרות ל-XBOX, צריכת פורנו כרונית...). השיטה היא גידול שפמים (מוסטשים) במהלך חודש נובמבר. הגיוני לא? כדי לראות מישהו אחר עושה מעצמו צחוק ומגדל שפם אני מוכן לשים כסף- לצדקה. אחלה שנור שבעולם. וכמו כל התארגנות, ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי ביכולת של המארגנים לייצר הייפ סביב העניין ולהפוך אותו לסקסי ומגניב, עם שפה פנימית, גינונים ושאר סמלים חברתיים. דוגמא? מוֹ-ברוׁהוא קיצור לאח-מוסטאש - מי שמגדל שפם לצדקה. אמרנו כבר שהכל טמון במיתוג וביצירת השפה הפנימית – בחורות שתומכות בעניין מכונות מוֹ-סיס (אבל הן לא נדרשות לגדל שפם - תודה לאל. רק לשלם). פה הם מצליחים עם יוזמת השפם, והעניין תופס תאוצה.

האגדה מספרת על חבורת בטלנים סטייל ביג ליבובסקי שישבה על בירה בפאב באדלייד\מלבורן, אוסטרליה בשנת 2003 וחשבה מה אפשר לעשות כדי להתרים כסף לסרטן הערמונית. נקודת ההתייחסות שלהם הייתה התנועה לבריאות האישה, שלפחות באוסטרליה מתרימה באופנים מאוד יצירתיים, והחבר'ה חשבו איך ליצור חיבור של הגברים לסוגייה החשובה הזו. הרעיון שעליו חשבו היה להוציא לחודש אחד בשנה את השפם מהנפתלין כדי להעלות את נושא המחלות הגבריות למודעות ולגייס כספים בהתאם. למעשה כל תורם ותורמת "מממנים" את גידול ותיחזוק השפם של חבריהם ומוכנים לשלם בשביל לראותם מגדלים שפמים (מגוחכים למדי, בואו נודה על האמת).

אז אולי קשה לשכנע את רובנו ששפם זה סקסי, אבל כל הסיפור הזה בהחלט הפך להיות אופנתי והיות והוא גם בעל מטרות צודקות וטובות, כולם רוצים חלק בזה. וכך יצא שהמוסטש תפס תאוצה והמודעות למחלות גבריות מצליחה לייצר לעצמה תיוג חיובי ולא טרחני, צעיר ולא זקן (כמו שמחלות בדרך כלל מקבלות) – בינתיים רק במדינות האנגלו-סקסיות, אבל אל תופתעו אם זה יגיע לארץ בשנה\ים הקרובה\ות.

ומה שנחמד זה לראות במקום העבודה הרב-לאומי כאן, שכל מוֹ-ברוׁמכל מדינה מייצג את הסטראוטיפ הממוסטש שלה – הצרפתים נראים כמו המפקח קלוּזוֹ (חוץ מאחד שנראה כמו אורי לוי בגרסת שנות השמונים), האנגלים כמו פרדי מרקיורי, הספרדים כמו מנואל מהמלון של פולטי והגרמנים נראים כמו כוכבי פורנו.