בדרך הביתה

הנה בא עוד יום שמח

עידן קטן ומקומי בא אל קיצו. זמן דבלין - ההרפתקה של החיים, נגמרה בדיוק בזמן- בדיוק כשהספיק, מייד אחרי שראינו הכל וחווינו כל מה שיכולנו ונסענו לכל המקומות שיש פה ולכמה מקומות שעל יד וראינו כמעט את כל מי שתיכננו (תודה לכם בוב, לאונרד וניל על חוויות שבשבילן הכל היה שווה את זה), בדיוק עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה, לחיים, ליעל.

משוגע על כל הראש

כי מי היה מאמין שנתיים אחורה שככה יהיה? אלוהים אולי לא משחק בקוביות אבל הוא בהחלט טיפוס יצירתי. ומאתגר.

הרגע שלנו ביחד מתחיל

כי הבלוג לא משקף נאמנה את החיים ואת השגרה  ולא כל מה שעולה ממנו זו המציאות, כי מעבר לפוסטים חבויים לילות ארוכים של געגועים, של אהבה רחוקה ושל תהיות ותעיות בלתי פוסקות, שילוב של מיצוי חוייה אישית עם יכולת מוגבלת לחלוק אותה עם החצי השני, של היקרעות בין מה שיש למה שהיה, למה שיהיה. מעכשיו.

ועכשיו הכל בינינו
כל הימים הגעגועים 
אז בואי נעצור את הזמן.