???Haven’t the Irish people suffered enough

לא תכננו לדבר בקרוב אבל אירועי הימים האחרונים לא הותירו לנו שום ברירה:

המלוכה נשדדה מאיתנו! היינו ככה קרובים להעפלה למונדיאל ! הצדק ההיסטורי היה איתנו. הגענו לפריז וניצחנו שם (אז מה אם חטפנו בדבלין?) ואז הגיעה ההארכה- ומה? תיירי הנרי מעלה את הצרפתים למונדיאל בכדוריד!!!

הכל אינטרסים – פיפ"א מעדיפה קבוצה גדולה ועתירת אוהדים עשירים במונדיאל על פני אומה קטנה ואמיצה שמצליחה למרות כישרון גדול והגרלה נוחה לעשות לעצמה את המוות ולא להעפיל למונדיאל.

ואמרנו לשופט – היה יד! הוא רימה!! נשבעים בגינס!!!

After all we’ve been through… It’s breaks the heart! But you in FIFA – lev shel even yesh lahem. All you want is to Lehashpil otanu! How do you not ashame? You do not watch In The Name Of The Father??? l

מה נגיד לכם? לא נעים להיות צרפתי השבוע באירופה, ובטח שלא בבירת האימפריה האירית הפצועה. צרפת, המדינה שבין לילה הפך שמה להיות מזוהה ברחבי היבשת עם רמאות ועם חוסר צדק (והרי כולנו יודעים כמה האירופאים רגישים לחוסר צדק שנעשה לעמים חסרי ישע) – בדבלין החליפו השבוע כל מונח שמזכיר צרפתית במונח 'רמאות'.

כך, French Kiss נהייתה Cheat Kiss

, Cheat Cheese, Cheat Champagne וכך הלאה.

הערך 'תיירי הנרי' בוויקיפדיה הוסר ביום חמישי כי מאות אלפי גולשים ניסו לערוך אותו מחדש ולהוסיף כינויי חיבה ותאורים כאלה ואחרים (נחמד שככה מודדים בימינו רמה של מחאה ציבורית..).

ביום חמישי על הבוקר, למחרת המשחק, הגיע לביתנו אינסטלטור. שיחת חולין קצרה העלתה את שמי. "ירון?.. זה נשמע כמו שם צרפתי, לא?" ממש, אבל מ-מ-ש לא! סוף סוף אפשר להגיד בגאווה שאתה מישראל ולהסיט את השיחה לשער של ראובן עטר בפארק דה-פראנס ואיך אנחנו הצלחנו למנוע מהחלאות האלו להגיע למונדיאל 94'!

אח, איזה כיף להיות בצד הממורמר!

ומגיע לנו – פור דה היסטוריק עוול!

מוֹבמבר

לכולנו יצא במהלך הילדות ואם לא בילדות אז מתישהו בשירות הצבאי להגיד או לשמוע משפט בסגנון "50 שקל אם אתה מוריד עכשיו את המכנסיים ורץ באמצע החדר-אוכל".

וולגרי? מוזר? אולי, אבל יש בזה היגיון כלכלי – כמו כל סוג של תרבות, יש סכום מסוים שאנחנו נהיה מוכנים להשקיע בשביל לצרוך בידור. השפלה תמיד הייתה מוצר בידורי עם ערך כלכלי – כוכב נולד מריצה 7 עונות על הסיפור הזה. 1500 שקל על כרטיס לפול מקארטני נשמע לנו לא פחות וולגרי. רבים מאיתנו גם שילמו לאחרונה 100 ש"ח בשביל הזכות לראות גופות- זה לא מוזר?

Movember הוא יוזמה שלוקחת את החשיבה הזו של "אני מוכן לשלם כדי לראות אותך עושה מעצמך צחוק" ועושה לו טוויסט חיובי. היעד הוא גיוס כספים לחקר סרטן הערמונית ועוד מחלות גבריות (התמכרות ל-XBOX, צריכת פורנו כרונית...). השיטה היא גידול שפמים (מוסטשים) במהלך חודש נובמבר. הגיוני לא? כדי לראות מישהו אחר עושה מעצמו צחוק ומגדל שפם אני מוכן לשים כסף- לצדקה. אחלה שנור שבעולם. וכמו כל התארגנות, ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי ביכולת של המארגנים לייצר הייפ סביב העניין ולהפוך אותו לסקסי ומגניב, עם שפה פנימית, גינונים ושאר סמלים חברתיים. דוגמא? מוֹ-ברוׁהוא קיצור לאח-מוסטאש - מי שמגדל שפם לצדקה. אמרנו כבר שהכל טמון במיתוג וביצירת השפה הפנימית – בחורות שתומכות בעניין מכונות מוֹ-סיס (אבל הן לא נדרשות לגדל שפם - תודה לאל. רק לשלם). פה הם מצליחים עם יוזמת השפם, והעניין תופס תאוצה.

האגדה מספרת על חבורת בטלנים סטייל ביג ליבובסקי שישבה על בירה בפאב באדלייד\מלבורן, אוסטרליה בשנת 2003 וחשבה מה אפשר לעשות כדי להתרים כסף לסרטן הערמונית. נקודת ההתייחסות שלהם הייתה התנועה לבריאות האישה, שלפחות באוסטרליה מתרימה באופנים מאוד יצירתיים, והחבר'ה חשבו איך ליצור חיבור של הגברים לסוגייה החשובה הזו. הרעיון שעליו חשבו היה להוציא לחודש אחד בשנה את השפם מהנפתלין כדי להעלות את נושא המחלות הגבריות למודעות ולגייס כספים בהתאם. למעשה כל תורם ותורמת "מממנים" את גידול ותיחזוק השפם של חבריהם ומוכנים לשלם בשביל לראותם מגדלים שפמים (מגוחכים למדי, בואו נודה על האמת).

אז אולי קשה לשכנע את רובנו ששפם זה סקסי, אבל כל הסיפור הזה בהחלט הפך להיות אופנתי והיות והוא גם בעל מטרות צודקות וטובות, כולם רוצים חלק בזה. וכך יצא שהמוסטש תפס תאוצה והמודעות למחלות גבריות מצליחה לייצר לעצמה תיוג חיובי ולא טרחני, צעיר ולא זקן (כמו שמחלות בדרך כלל מקבלות) – בינתיים רק במדינות האנגלו-סקסיות, אבל אל תופתעו אם זה יגיע לארץ בשנה\ים הקרובה\ות. 

ומה שנחמד זה לראות במקום העבודה הרב-לאומי כאן, שכל מוֹ-ברוׁמכל מדינה מייצג את הסטראוטיפ הממוסטש שלה – הצרפתים נראים כמו המפקח קלוּזוֹ (חוץ מאחד שנראה כמו אורי לוי בגרסת שנות השמונים), האנגלים כמו פרדי מרקיורי, הספרדים כמו מנואל מהמלון של פולטי והגרמנים נראים כמו כוכבי פורנו.

--

בתמונה העליונה- ג'ו האירי, רפי ביטון שלנו (המכונה ע"י השלטונות האירים רפאל ברייטון) וטופי האמריקאי שיודע להגיד בעברית צחה "שׁפם של יופי-טופי".

בתמונה התחתונה- עוד שני חבר'ה מהעבודה שמשתתפים במיזם.

לתרומות:

http://ie.movember.com/mospace/959396/

חוויות ממסלול הגולף

שבת בבוקר, יום יפה, השמש זורחת בשמי דבלין טאון כאילו מדובר באיזו עיר לחופו של הים התיכון - מאורע נדיר שיש לנצל עד תומו!

הטלפון מצלצל, זה בארט קאאסכיטר, חברנו ההולנדי. משמעות השם קאאסכיטר, למקרה ששאלתם, הוא יורה גבינה, או במשמעות המעשית, מגלגל גבינה, על שם המקצוע הכל-כך הולנדי בו עסקו אבות אבותיו. על כרטיס העובד שלו החליפו בטעות את האות C ב-S ויצרו לו את השם בארט קאאסשיטר, שזה אומר שהוא עושה משהו אחר לגמרי עם הגבינה.. הרבה חרא הוא אוכל מהחבר'ה ההולנדים בעבודה על השם הזה. בכל אופן, אותו נצר ליצרני גבינה צילצל ואמר 'בוא נלך לשחק גולף'.

'מה גולף עכשיו באמצע החיים?' הגבתי.

'יאללה אחי, בוא – יהיה כיף'.

בהולנדית זה נשמע יותר משכנע.

נשברתי.

מה שחיזק את האמונה שלי ביכולת המשחק הוא הניסיון הרב שרכשתי בגולף עד אותה שבת. בכל זאת - שעות ארוכות של משחקי גולף ב-Wii תחת השפעת השיכר של ג'ון ג'יימיסון ובנו הפכו אותי למקצוען אמיתי. זה באמת לא קשה כל כך - קודם מכוונים לפי הפס האדום לעבר הדגל, אחר כך מתאמנים על עוצמת המכה, ואז אתה מכה ממש והכדור עף ליד החור, ואז נותנים עוד איזה מכה או שתיים כאלה והוא נכנס- מה הסיפור?

כנראה שהמגרש שהלכנו אליו ב Howth היה מקולקל, כי כשכיוונתי לא ראיתי שום פס אדום, וגם לא היה לי סימון של כמה חזק צריך להכות. כנראה המגרש של Howth עדיין בגרסת בטא.

המשחק עצמו ממש מהנה, בעיקר כשמהר מאוד מבינים שזה לא באמת ספורט - זה יותר סוג של בילוי נינוח שבמקרה מעורבים בו דשא, כדור ושאר סממנים ספורטיביים. וזה לא שהצגתי יכולות גבוהות - לא מעט כדורים מצאו את עצמם בשיחים, ובאיזשהו שלב נכנסתי ללחץ שאני לא "מציג עקומת למידה סבירה" כמו שניסח את זה בארט בצורה כל כך אירופאית, וזה עשה אותי לשחקן עוד יותר גרוע.

המפנה האמיתי הגיע כשהוא שינה טקטיקה ואמר 'בגולף, כל העניין הוא השלווה הפנימית'. זה היה נשמע לי מוכר. חיטוט זריז במגירות הזיכרון הוביל אותי לחוף גורדון, קיץ 2004, אז הסביר לי יוני גור ש"העניין במטקות הוא כמה אתה נהנה משקט פנימי. משחק מטקות מוצלח הוא לא תוצאה של כושר אלא של שלווה. ככל שאתה שלֵו יותר, המשחק שלך משתפר". ואז זה היכה בי – כי זה בדיוק מה שזה – גולף הוא בסך הכל הגרסה העשירה, (המתוחכמת) והמלוקקת של המטקות! למה לא אמרת קודם! תוך שנייה נכנסתי ל zone המתאים. להגיד לכם שזה הפך אותי לטייגר וודס? לא. אבל לפחות נהניתי. וגם הצלחתי להתיישר לפי עקומת הלמידה שבארט הציב.

אז לשאלתכם – כן. זה ממש ממש כיף! מומלץ בחום! גולף מעפיל אצלי עכשיו למקום הראשון בטבלת הפעילויות נוסכות השלווה ומורידות לחץ הדם. לפחות עד החזרה לחופי ארצנו.

כמה זה יקר? תופתעו לגלות שלא נורא – 22 יורו למסלול של 12 חורים (למרות שהמסלול התקני הוא 18) שארך לנו כ-3 שעות, כולל השכרת ציוד וכולל 5 כדורים, שאם במקרה לא איבדת את כולם לטובת השיח הקרוב- הם שלך.

שווה לכל נפש! תרתי משמע.

חשיפה לצפון

סוף השבוע האחרון של הקיץ הוקדש לצפון אירלנד. כי לדרום כבר נתנו תשומת לב (Kerry, Killarney, Dingle), גם במערב כבר היינו (Cliffs of Moher, The Burren, Galway, Connemara) ובמזרח אנחנו גרים (דבלין האחת והיחידה). פעלנו מחוסר ברירה.. סתם. נורא רצינו להגיע לאזור הזה, ולו כדי לחוות חווייה בריטית בלי לחצות את הים...
הנסיעה מדבלין לקצה הצפוני של צפון אירלנד (מחוז Antrim) אורכת כשלוש שעות. אין מעבר גבול בין הרפובליקה לבין הצפון, והדרך לדעת שעברתם מאירלנד לשטח הממלכה המאוחדת היא שהפס הצהוב בשולי הכביש מתחלף בפס לבן (וספקית הסלולר מתחלפת). האטרקציה התיירותית המרכזית של צפון אירלנד היא פלא טבע הנקרא Giant’s Causeway. מדובר בטראסה אדירת מימדים של כ-40,000 עמודי אבנים וולקאניים בצורת משושים ושאר
מצולעים, בגבהים שנעים בין 12 מטר לבין כאלה בגובה דשא, אשר מרוכזים במערום עצום בהיקף של איזה שלושה מגרשי כדורגל, הנשפכת לתוך הים. אבני הבזלת העצומות מייצרות מראה שקשה לתאר כמה הוא מעניין ומרגש עד שמתהלכים עליו. אבל אותנו לימדו שאת הדברים הטובים שומרים לסוף, וזה מה שעשינו וממליצים גם לכם. כי הפתרון התיירותי הפשוט הוא להחנות את הרכב בחניון האתר, המרוחק כקילומטר מהאטרקציה, לעלות שם על מיניבוס שיסיע אתכם את הקילומטר הזה, להתרשם, להצטלם ולחזור כלעומת שבאתם. יש את הפתרון הפחות מפונק של לעשות את זה ברגל, כך תוכלו לחוות בפלאי בזלת נוספים מלבד האטרקציה המרכזית. כשאתם עוברים את הכניסה לאתר (בין שתי חנויות המזכרות) הדרך מתפצלת לכביש שיורד לעבר קו המים בואכם הג'ייאנטס, ולשביל עפר הממשיך במעלה הגבעה. זו הדרך שאתם רוצים לקחת. היא לוקחת אתכם במסלול לא ארוך במיוחד אך מאוד מיוחד (3 ק"מ, להערכתנו) שעובר מעל Giant’s Causeway ומספק תמונת נוף מדהימה של הצוקים הבולמים את האוקיאנוס. מי שקרא פוסטים אחרים שלנו יכול להגיד שכבר כתבנו את הרושם הזה בדיוק גם על הדרום וגם על המערב- והוא לא יטעה, אבל חשוב לנו להבהיר שלכל אזור יש ייחוד, ולא תמיד מה שהעין רואה, המקלדת יודעת לבטא (ובמקרה שלנו של מצלמת ה-$200 בדיוטי פרי, גם העדשה לא תמיד מצליחה). כאן, הצוקים ייחודיים בכך שהם וולקאניים בזלתיים. בשביל יותר מזה תצטרכו לבוא ולהתרשם בעצמכם.
הדרך העליונה בה בחרתם מובילה לגרם מדרגות החצובות בהר ומורידות אתכם לחלק התחתון של המצוק, שם שוכנים עוד כמה פיסולים בהם אמא טבע חננה את האזור, והכל תוך שימוש באותו מוטיב חוזר של עמודי אבן - אתם מוזמנים להתרשם מהתמונות. כמו תערוכת פסלים בטבע. רק אחרי שעוברים את כל המסלול המהמם הזה, מגיעים לסוכריה המרכזית, Giant’s Causeway. השם Giant’s Causeway, שמשמעותו היא (בערך) מעבר הענק, נובע מאגדה שנקשרה למקום, האומרת שענק אירי בשם Finn McCool השתמש במקום הזה כדי לעבור לסקוטלנד השכנה ולהילחם שם בענק המקומי. בכל אופן, המקום מומלץ בחום רב לכל הגילאים. ראינו שם מבוגרים שהגיעו במיניבוס, מטיילים רציניים ומשפחות עם ילדים שהשתוללו ונהנו מפארק השעשועים הטבעי העצום הזה. בקיצור- יש שם משהו בשביל כל אחד.
בסמוך ל Giant’s Causeway נמצאים שני דברים ששווה להגיע אליהם – העיירה בושמילס ובה מזקקת הוויסקי הנושא את אותו השם, וכן מסלול טיול קצר ומרשים הנקרא Carrick-a-rede. זהו מסלול נוסף הלוקח אתכם על מצוק מרשים מעל לאוקיינוס, ואטרקציית התיירות כאן היא גשר חבלים באורך של 20 מטרים ובגובה של 30 מטרים מעל למים, המחבר את המצוק עם איון קטנטן בשם Carrick. זה מסלול יפה מאוד והמעבר על הגשר קצת מפחיד ומהנה. הכניסה עולה 3.60 ליש"ט לראש.
משם המשכנו לשייט דרומה על קו המים. הנסיעה הייתה בעיקרה על כביש A2, ממנו ירדנו לדרכים צדדיות שנראו לנו כדרכים בהן הנוף מרשים. אם אתם עושים כמונו, אל תוותרו על הנתיב ההררי שיוצא מהעיירה Ballyvoy ומתחבר חזרה ל A2 דרך כביש B92. תמונות הנוף הנחשפות במקטע הזה הן קשות לתיאור במילים. הים הצפוני מתגלה במלוא הדרו ומגובה רב, וממרחק ניתן להבחין בקו החוף הסקוטי, תענוג אמיתי!
הדרך הוליכה אותנו באופן מאוד טבעי לבלפאסט אהובתנו, כך שנאלצנו לבלות בה אחר צהריים נוסף של הנאה צרופה, ושוב הרגשנו שלא מיצינו, שמחה גדולה – לא תהיה ברירה אלא לחזור שוב בהזדמנות הבאה! חתכנו דרומה על כביש A24 לכיוון מחוז Down, שם עברנו ביער Tollymore – לא Tullamore מהוויסקי, זו עיירה אחרת ברפובליקה של אירלנד, Tollymore הוא יער עבות ליד העיירה Newcastle – לא הבירה, זו מיוצרת בעיר המקבילה באנגליה. בכל אופן. Tollymore הוא יער מרשים מאוד, אשר מבהיר לנו, שגדלנו במדינה שבה לכל 10 דונם עצי אורן של קק"ל קוראים יער, שיש יער ויש יער. ביערות כמו זה של כפר החורש עושים ל"ג בעומר וקורס מד"צים. ביערות כמו Tollymore חיות אגדות כמו רובין הוד. משהו מטורף.
אם לא שבעתם מדרכים הרריות, אתם מוזמנים לזרום משם על כביש B180 וממנו לפנות דרומה לכביש B27 המבתר את Mourne Mountains ומספק, איך לא, מראות שבשבילם שווה לטוס עד אירלנד. ולא שכחנו לשים את השיר "הכוכב של מחוז גוש דן" של אהוד בנאי בפול-ווליום עם חלונות פתוחים כשעברנו בעיירה Newry- מי יודע, אולי עלמתו האירלנדית תשמע ותחליט לחזור לארץ הקודש.
מהר מאוד אחרי Newry הפס בשולי הכביש הפך חזרה מלבן לצהוב. הקיץ נגמר, השקיעה הולכת ומזדרזת וכופה עלינו חושך כבר בתשע. חוזרים הביתה.

View Larger Map

--

טיפ לטיול בממלכה המאוחדת: מזג האוויר באיים הבריטים הפכפך ומקשה את היכולת לתכנן את היום כך שאפשר יהיה לטייל בין הטיפות. אתר ה BBC נחלץ לעזרה ומחלק את היום למזג אוויר לפי שעות. זה מאוד נוח ועזר לנו לתכנן את הטיול הרגלי לשעות הבוקר היבשות, ואת קטעי הנסיעה שמרנו לשעות הגשומות. שווה !

סוף שבוע במערב אירלנד: !Go West

את הוויקאנד האחרון ניצלנו לנסיעה לחבל הארץ המערבי של אירלנד, שם גרות כמה מהאטרקציות הנוֹפיות היותר שוות של האי. התכנית – יציאה מדבלין מערבה לכיוון צוקי מוהר, עלייה צפונה דרך אזור הבארן, לינה בעיר גולוויי, טיול בקונמארה ביום השני וחזרה הביתה.

הנסיעה לצוקי מוהר (Cliffs of Moher) אורכת כשעתיים וחצי, ובסופה מגיעים לחניון בסדר גודל של החניון של איצטדיון יד אליהו, והוא מפוצץ כאילו היום הגמר של הישרדות קצת התבאסנו. עד היום, כל הטיולים שעשינו באירלנד איפשרו לנו להתבודד, להרגיש שאנחנו לבד בעולם, להנות מהאינטימיות עם הטבע בלי עוד מבקרים שיחלקו איתנו את החוויה. פתאום הגענו למקום שנתן לנו הרגשה של בילוי המוני, כאילו אנחנו חלק מפס ייצור של חווי חוויות. קצת כמו שהרגשנו במבשלת גינס – נחיל של אנשים זורם לעבר האתר.
ובכן האנשים יודעים למה הם גודשים את האתר – מוהר הוא פלא טבע שלא ייאמן! צוקים בגובה של 120 מטר שעולים מהאוקיאנוס לאורך תא שטח של כמה קילומטרים ונותנים תחושה כאילו חתכו את היבשה ב"פתיחת חבר'ה" של וופלים. מראה שאי אפשר להירגע ממנו.
כל מה שאומרים על המקום הזה נכון – אחד מפלאי תבל, מקום שמבהיר לאדם שהטבע הוא בעל הבית – והוא בעל בית טוב! אנחנו העברנו שם כמה שעות של הנאה צרופה.
המלצות: א. כשתראו שלט "נא לא לחצות- שטח פרטי", נשקו בגאווה את הדרכון הישראלי ותמשיכו הלאה- הצוקים נחשפים בשיא יופיים, כמות המבקרים פוחתת ותמצאו את עצמכם מטיילים על תא שטח מהמם. רק תשמרו על עצמכם.
ב. בואו רעבים ומצוידים - במזג אוויר נעים כדאי לעשות פיקניק לאורך מסלול הצוקים, באחד מקפלי הקרקע. הסנדביץ' גבנ"צ משתדרג שחבל"ז במקום כזה. ושוב ביכינו את היעדר פק"ל הקפה..
ממוהר זרמנו צפונה לכיוון Galway (יש להגות - גולווי) דרך חבל הבארן (Burren). מדובר בחבל ארץ די ייחודי בנוף האירי, של מסלעות גיר ענקיות- כאילו עשו רמונט וריצפו מחדש את כל האזור בחיפויי אבן, מה שיוצר תמונת נוף מאוד לא טיפוסית לאי – מין שילוב של הנוף המקומי עם סוג של נוף ישראלי יותר, לפחות כשמסתכלים למרחוק ורואים תמונה רחבה. מזכיר במשהו את נופי צפון רמת הגולן (פלאשבקים משטח אש דלווה). יעד חשוב ומעניין באזור הבארן הוא אתר קבורה עתיק ומרשים מאוד בשם פולנברון (Poulnabroune Megalithic Tomb) – מבנה אבן (דולמן) קטן ששווה עצירה.
את הערב בילינו בגולוויי, העיר השלישית בגודלה ברפובליקה של אירלנד ובלי ספק המתוקה מכולן. מדובר בעיר אוניברסיטאית שבה אחוז נכבד של צעירים ונוכחותם והשפעתם מורגשות. העיר גדושה במועדונים, בתי קפה, פאבים (מה חדש) ומסעדות (יש חדש- האוכל טעים!) היא נותנת הרגשה שהגעת למקום הנכון, לא משנה מה חיפשת.
למחרת נסענו צפון מערבה לפארק קונמארה (Connemara). מזג האוויר לא עמד לצידנו, ובעל ה-B&B סיכם יפה כשאמר You don’t come to Ireland for Its weather. הנופים עוצרי נשימה גם כשהם מעוננים וגשומים. כחול וירוק משתלבים באופן מושלם. נסענו מגולוויי על כביש R336 שמתחיל על מפרץ גולוויי וחותך צפונה דרך שלל נופים כפריים נעימים. משם המשכנו מערבה על N59 לעבר פארק קונמארה. חתכנו צפונה על כביש R334 עליו אחר כך אמר לי אורי מהצוות שב"לונלי פלאנט" כתוב שמדובר באזור היפה ביותר באירלנד, והם מודעים לכך שהם חותמים כאן על צ'ק שמן. הנוף הנשקף מצידי הדרך הזו הותיר אותנו פעורי פה, כי אפילו תחת מעטה של ערפל הרגשנו כאילו תמונות כאלה לא באמת קיימות. הדרך נושקת לשני אגמונים, לוך אינה (Lough Inagh) ולוך דריקלייר (Derryclare Lough) שהם השפך של רכס The Twelve Pins שבלב הפארק. מה שאתם לא עושים בפארק קונמארה, שלבו את הכביש הזה בתכניות שלכם. לא תצליחו להתאכזב גם אם תנסו.
הערה כללית לגבי נסיעות באירלנד – אנחנו משתדלים לנסוע את הנתיבים התיירותיים מדרום לצפון (ואם מדובר במסלולים מעגליים אז עם כיוון השעון), כי אז בזמן שהנהג נוהג, הנוסע (שיושב משמאל..) יכול להמשיך ליהנות ממראה פנורמי של מה שמשתקף מבחוץ.
היעד הבא השווה איזכור הוא כנסיית קילמור (Kylemore Abbey) שעל

כביש N 59. פתאום נפתח הנוף הנשקף
מהכביש ואתם נחשפים לטירה מטורפת שיצאה מהאגדות,כ שבין הכביש לטירה יש (ברור) אגמון, והיא נשענת (כמובן) על רכס הררי ירוק. הכניסה למקום כרוכה בתשלום סמלי של 12 יורו לאדם. ויתרנו. המשכנו לנתיב עליו לוטם ושחר המליצו לנו – סקאי רואד (Sky Road) שסיפק חווייה יפה של איים אוקיאניים קטנים.

כמובן שבדרך חזרה מזרחה יצאה השמש, והזכירה לנו שמרפי זה לא רק בירה אלא גם חוק. עצרנו לארוחת אחר-צהריים מול נופי לוך קוריב, האגם הגדול באירלנד, שמנוקד באיונים פצפונים בגדלים הנעים בין מגרש כדורגל למעגל תנועה, ומלאים עד אפס מקום בעצים, מה שמשווה לאגם מראה של שדה קיפודים. עצרנו לסיבוב נוסף בעיר המתוקה גולוויי לקפה והתרשמות מהנוף העירוני באור יום וחזרנו הבית.

בלפאסט - בין עזה לדבלין

נקודות השקה רבות אפשר למצוא בין הסיפור האירי לסיפור הישראלי- שחרור משלטון בריטי, ניסיון להפוך ממדינה בינונית לנס כלכלי ועוד. הדימיון המרכזי והמוכר מכולם הוא הסכסוך הלאומי.

כדי לדבר על צפון אירלנד צריך טיפה הבנה את מה שהולך שם. אז בקצרה: האי האירי מחולק ל-32 מחוזות. 26 הדרומיים שייכים לרפובליקה של אירלנד, או בשמה המוכר יותר- אירלנד.. באירלנד יש רוב של כ-95% קתוליים והיתר פרוטסטנטים. 6 המחוזות הצפוניים מורכבים מ-51% פרוטסטנטים שהגיעו לאי מסקוטלנד ומאנגליה במאות קודמות, והיתר אירים קתוליים. כשהבריטים נתנו עצמאות לאירלנד בשנת 1919, המחוזות הצפוניים דרשו (וקיבלו, בזכות היותם של הפרוטסטנטים רוב) להישאר חלק מבריטניה, וכך החלה המריבה שהפכה למלחמת אזרחים- הקתולים רוצים עצמאות ואיחוד של חלקי האי והפרוטסטנטים רוצים להשאר מפוצלים ותחת שלטון בריטי. תוצאתה של המלחמה היא אי מפוצל לאירלנד עצמאית ולצפון אירלנד בריטית. בשנת 1998 נחתם הסכם שלום (כפרה על קלינטון) שנשמר מאז, למרות שכצפוי הם עוד לא הפכו לחברים טובים.

בלפאסט הייתה מראש ברשימת היעדים שלנו. רצינו להבין טוב יותר מה הולך שם מהכיוון הפוליטי, ומאז שהגענו לאי שמענו גם שזו עיר לעניין. היות ויש כאן רקע היסטורי וסיפור לאומי מסובך, החלטנו ללכת על טיול יומי מאורגן. בדרך לבלפאסט קיבלנו שעתיים של הסבר מפורט ומנומק על הרקע הדתי באירלנד, שורשי הסכסוך בין הקבוצות האתניות, הפתרון שנמצא והמצב כיום.

בעיר בלפסט מקובל לעשות "סיור פוליטי" בן שעה ברחבי שכונות המריבה. הסיור נערך במוניות לונדוניות שחורות שלוקחות את התיירים לסיבוב מודרך באתרי ההתכתשות הקתוליים והפרוטסטנטים. מומלץ מאוד, לאו דווקא בגלל רמת ההדרכה או החוויה, אלא שאנחנו לא מאמינים שהיינו מוצאים דרך אחרת לעשות את הסיור הזה עצמאית, ואם כן- בטח לא היינו מבינים עד כדי כך לעומק את המצב. יש אוטובוסים עירוניים מודרכים (כמו hop on hop off), אבל שם יש קריינות מוקלטת ואי אפשר לשאול שאלות. נהג מקומי על 5 נוסעים מאפשר לשאול, לחקור ולהבין, מה גם שהוא מספר חוויות ממקור ראשון.

אחד הדברים המדהימים הוא שהאירים לוקחים צדדים גם בסכסוך שלנו- לקתולים יש תודעה אנדרדוגית טיפוסית ולכן הם תומכים בכל מאבק עצמאות- הבאסקים בספרד, השחורים בארה"ב ובעיקר הפלשתינים. זה עוד הגיוני. אבל למה שהפרוטסטנטים יתמכו בנו? מה ההקבלה כאן?? ולא סתם- הם תומכים באופן מאוד ויזואלי- הרבה מגני דוד אפשר למצוא בדגלים ובסמלים שלהם, הנהג סיפר שהפרוטסטנטים רואים בישראלים את החברים האבודים שלהם (??). בנוסף, בלט המינוח שהנהג השתמש בו-Catholics SUPPORT the Palestinians and Protestants SUPPORT Israel – יענו אלה מעודדים את הפלשתינים ואלה אוהדים את הקבוצה שלנו. ושוב- התמיכה בפלשתינים התבטאה בזה שהמחתרת האירית, IRA, לימדה את הפלשתינים להכין מטעני חבלה. אבל מה עם הפרוטסטנטים ואיתנו? את מי בשירות הצבאי שלחו להשתלמות במחוז אלסטר?! לא, אבל ברצינות- אפשר להרגיש בבירור שנמצאים באזור של שקט מתוח מאוד. יש בין חלקי העיר חומה וגדרות שנסגרות בלילה ומחלקות את המתחמים האתניים. הנהג אמר לנו שזה חוסך הרבה מאוד חיים, ובטח גם גדר ההפרדה של ישראל עושה את אותו הדבר. לא ענינו. מה נגיד? לא הכי נעים להיות ישראלי שם. גם לא העזנו לשאול את הנהג אם הוא קתולי או פרוטסטנטי. אבל ברגע שהבין שאנחנו ישראלים זכינו לאנלוגיות מרובות.

אחרי הסיור חזרנו לדאון טאון בלפאסט. העיר עצמה בעלת איכויות אירופאיות ברורות. בניינים ויקטוריאניים וסביבה שמבהירה שהעיר הייתה על הצד הטוב של השלטון הבריטי לאורך ההיסטוריה, בטח אם משווים אותה לדבלין. בלפאסט היא עיר נמל המפורסמת בזכות המספנות שלה, וזו אחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות כאן. לפני 100 שנה בערך בנו כאן למשל איזה סירה בשם 'טיטאניק'. הם יודעים לספר למה הם את שלהם עשו על הצד הטוב ביותר בסיפור הזה, וזה היה הקרחון שלא הסתדר עם התכניות. חוץ מזה, יש כאן גלגל ענק שמספק תמורת 6 ליש"ט מבט ממעוף הציפור על העיר. ממש כמו ה London Eye, רק עם נוף אחר. לאור הייחוס לגלגל של לונדון, הגלגל מכונה על ידי הבלפסטיים Black Eye בציניות שיש רק לעמים שְׂבעי מלחמות.

מה שמאוד אהבנו בעיר זו האווירה המקומית, כשנקודת הייחוס שלנו היא כמובן דבלין. בדאון טאון דבלין אין כמעט אירים. מסתובבים באו'קונל, בטמפל בר, בגרפטון, ומרגישים שמרוב תיירים לא רואים את האטרקציה, לא ממש מרגישים חיבור לאומה, לא חווים את המקום בצורה עמוקה. בבלפאסט יש הרגשה נעימה ומספקת של הימצאות בין המקומיים, בין אם זה בפאב, במספנות, ברחובות או שוב בפאב. עוד דבר שנותן לבלפאסט נקודות זכות הוא המחירים. אירלנד היא המדינה ה-4 היקרה ביותר באירופה. במחיר של מנה במסעדה בדבלין, 15 יורו (13 ליש"ט), אכלנו כאן שתי מנות ושתייה. קניות לא עשינו, אבל גם שופינג מומלץ לעשות כאן ולא ברפובליקה לאור פער המחירים המשמעותי – שימו לב ותכננו בהתאם.

מנהלות: כחלק מבריטניה הגדולה, בצפון אירלנד המטבע הוא ליש"ט. תיערכו בהתאם עם מזומנים או אשראי בינלאומי. אם אתם רוצים לעשות את זה בעיר, ממליצים להחליף ב'Marks & Spencer' המקומי, ממש מול העירייה והגלגל הענק, כי הם לא גובים עמלה.

הגעה: שעתיים ורבע ברכבת מדבלין, זמן דומה באוטובוס. אנחנו עשינו טיול מאורגן באוטובוס שיצא ממרכז התיירות בדבלין- למדנו מזה המון על ההיסטוריה של הסכסוך, אבל לא היה לנו כמעט זמן להנות מהעיר לבדנו ולכן לא מומלץ (4 מ-7 בסולם)- מגיע לכם לחוות את העיר גם בלי התיווך שלהם. בדיעבד גילינו שיש גם סיור דו-יומי לבלפאסט שהוא כנראה ממצה יותר. מה שכן, אם אכן החלטתם לצאת באופן עצמאי, נמליץ לדעת לעומק את הסיפור הפוליטי, למרות הסקירה שסיפקנו לעיל.

את בלפסט אנחנו מדרגים 6 מ-7 על בסיס התרשמות ראשונית ובהחלט רואים פוטנציאל צמיחה לכיוון ה-7 לאחר הביקור הבא. אנחנו יודעים שאנחנו בטוח נחזור לשם בהזדמנות הראשונה שתהיה לנו!

טור אורח של הומר סימפסון

אז כבר אמרנו שלא רק אנחנו חווים חוויות איריות ששוות איזכור. חברים של חברים שלנו תמר ומוטי, הומר ומארג', נסעו עם הילדים ועם סבא לטיול באירלנד, ואפילו העלו את זה על וידאו! אתם מוזמנים לראות ולהנות.

אמנם כבר ראינו פרקים יותר מצחיקים של הסימפסונס, אבל בכמה עניינים איריים זה פוגע בול!

ואם כבר, אז הנה עוד פרק מאותה הסדרה, שמתחיל בהומאז' לתרבות ולמורכבות הפוליטית של החבר'ה מהאי פה.

תהנו!

ושוב תודה לתמר ומוטי

זה המקום גם לברך בברכת "קולולו" לקראת החתונה הקרבה :)

חצי האי דינגל (Dingle)

סוף שבוע במחוז קרי - סיכום בשלושה חלקים - חלק ג

--
לחצי האי דינגל (Dingle) הגענו בערב השני, מתוך כוונה לטייל בו למחרת. העיירה דינגל לא שונה בהרבה משאר עיירות המחוז- קטנה, צבעונית וידידותית, עם מרינה קטנה ומפרץ מרשים. אחד הדברים ששמנו לב אליהם מהר מאוד בדינגל הוא שמרבית המבקרים בה היו אירים ולא זרים, וזאת בשונה ממה שחשנו בשאר המחוז. אגב, חצי האי דינגל הוא אזור דובר גאלית, השפה האירית המקורית. אין מה לדאוג- כולם מדברים כאן אנגלית, אבל דעו ששלטי ההכוונה כאן הם רק בגאלית. המפות מותאמות לזה ומציגות את שמות המקומות בשתי השפות ככה שאין בעיה של אוריינטציה. אכלנו ארוחת ערב בפאב עם שם מקורי – מרפי'ס. בכל עיירה שעברנו ברחבי המחוז היה פאב שנקרא כך. בכל זאת, גאוות האזור. האירים בכלל חזקים מאוד בגאוות יחידה. לקנות מוצרים מקומיים זו ממש מצווה כאן. בפאב הזה נהנינו מאוכל אירי מסורתי (=תפל, סביר). החידוש- האוכל היה במחירים הגיוניים של 11 יורו בלבד למנה! המלצה חמה שעלתה מהערב הזה - לחובבי היין הלבן המתקתק והפירותי, באירלנד קשה למצוא כאלו בפאבים, אלא רק יינות יבשים. ישנו תחליף מקומי- סיידר אירי מעולה שנקרא באלמרס (Bulmer's). הסיידר מגיע באחת משתי גרסאות- המקורי העשוי מתפוחים, והחידוש- סיידר אגסים. גרסת האגסים נהדרת! המשקה פירותי מתקתק מוגז וקצת אלכוהולי (כ-5%) מומלץ בחום.

הייחוד של דינגל הוא הנופים המגוונים. גם ברה זה חצי אי יפיפה אבל בדינגל מעבר לירוק מכל עבר והצוקים שמתנפצים אל האוקיאנוס, זכינו לראות גם הרים, חיות ורצועות חוף חוליות קטנות שהתחבאו בין המצוקים. כאילו יובאו לכאן במיוחד מהים התיכון לשם הגיוון.
גם בדינגל לא קידם אותנו מזג אוויר טוב, ונאלצנו לטייל ביום ערפילי וגשום. יצאנו מה B&B המוצלח, בו ישנו, מערבה לכיוון קצה חצי האי על נתיב הנקרא Slea Drive על שם האזור בקצה חצי האי הנקרא Slea Head . את מרבית הדרך עושים ממש מעל לחוף האטלנטי ומקבלים תחושה מיוחדת כאילו נוסעים על סוללה שנבנתה מעל המים.
אחרי Slea Drive חתכנו לחלק הצפון מזרחי של חצי האי. הדרך מהעיירה דינגל לשם עוברת בכביש הררי שנקרא Conor Pass. הדרך היא כביש הררי צר ותלול בחלקו צר מאוד, בו הנופים אמורים להיות עוצרי נשימה. אמורים, כי אנחנו נסענו בתוך ענן כל כך סמיך שבקושי ראינו את הרכב שלפנינו, אבל אם להיתלות בדעה המקובלת- מומלץ בחום.
אחרי Conor Pass הנוף נפתח ונוסעים בגובה פני הים. הנוף בחלק הזה היה אולי היפה ביותר בכל סוף השבוע, כי במבט אחד רואים כאן את כל אירלנד – בצד אחד- ים, שטחי מרעה ירוקים עם פרות וכבשים, ובצד השני- הרים גבוהים ובתים צבעוניים שמגוונים את האחידות הירוקה של הקרקע.
גם בחלק הזה של דינגל כמו בטיול כולו, ירדנו מדי פעם לדרכים צדדיות לפי מה שצדו עינינו. כאן ניסינו לרדת לכיוון החוף. ביישוב שנקרא Kilcummin ירדנו לחוף, שהוא חלק מ Brandon Bay, ואכלנו שם ארוחת צהריים מהיפות שיצא לנו. גם המפרץ הזה וגם זה שממזרח לו, Tralee Bay, הם מפרצים סגורים שמכל נקודה על החוף ניתן להתרשם מכולו וליהנות מהמראות.
7 מ-7 בסולם - ואם אלוהי מזג האוויר יהיה לצידכם, אנחנו לא נהיה מופתעים אם תרצו לתת לדינגל אפילו יותר מזה.

--
אם היו לנו מניות בארקיע או בחברות הטיולים המאורגנים היינו אומרים להם להזיז את הטיסות הישירות לאירלנד מיולי אוגוסט למאי יוני. אלה חודשי הקיץ האמיתיים פה. זו התקופה לנחות ולטייל באי (וגם אז אל תופתעו אם יבוא ענן ויראה לכם מה זה). להגיע למחוז קרי? אפשר להגיע בטיסות RyanAir מדבלין, לונדון ופרנקפורט. אנחנו בחרנו לנסוע ברכבת – לא הרבה יותר זול מהטיסה, אבל משך הזמן דומה- אם כוללים את הנסיעות אל ומהשדות. עוד סיבה שבגללה העדפנו רכבת היא לראות מה שיותר מאירלנד. הנופים בדרך אל היעד לא מדהימים כמו אלו שעל היעד, אבל היה נחמד.