שוק הבשר הכשר

אין כמו להיות יהודי בגולה בחגים הנוצריים – עוד לא סיימנו להדליק נר שמיני של חנוכה וכבר מתלבשת עלינו אווירת הכריסטמס, עם הקישוטים ברחובות, המתנות וכמובן- הסיילים וימי החופש. המשרד ננטש, מי שכן נשאר (אנחנו) נשלח הביתה מוקדם ומרוויח חצאי ימי חופש מן ההפקר.

נשאלת השאלה מה באמת יש ליהודים צעירים ברחבי היבשת לעשות בזמן שהקולגות שלהם וחבריהם לספסלי הלימודים נמצאים בחיק משפחותיהם? עם מי יש להם לבלות אם כל מי שמסביבם לא לידם? ברור - לבלות עם יהודים אחרים! את הכפפה הרים כבר מזמן ארגון נוער יהודי אירופי בשם ECJS, והוא עורך כל שנה בראש השנה האזרחי סוף שבוע לצעירים יהודים מכל רחבי היבשת, אירוע בו יוכלו לבלות עם בני דתם, ליהנות מהרצאות מרתקות של רבנים ושאר טאלנטים מהתעשייה ואם ירצה השם, גם להכיר בני זוג כשרים.

החבר הכי טוב שלנו בדבלין הוא יהודי אוסטרי שבגיל 18 עלה לישראל והשתקע בה, והגיע לדבלין באותן נסיבות כמו שלנו ועם אותה תכנית אב לחזור בהמשך לארץ. באחת ההזדמנויות אמרתי לו שבניגוד לסבים שלנו ולעלייה מרוסיה ובניגוד לרוב העליות, לא מסתדר לי באינטואיציה שיהודי יעלה לארץ מארצות השפע, כשאין תחושת מחסור שתדרבן את הערכים הציוניים. הוא אמר שמבחינתו אין בכלל מה להשוות כי בניגוד לווינה, בישראל הוא באמת מרגיש שייך – כולם כמוהו והוא לא שונה. "בישראל", הוא אמר, "אתה יכול להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניך בלי להצטרך לחשוב אם היא יהודיה או לא".

ובאמת, כשחיים בארץ כל הסיפור הזה מרגיש נורא רחוק – כל מי שנכיר יהיה כנראה מהתרבות שלנו, וזה בכלל לא נמצא במערכת השיקולים שלנו, ולרובנו, בואו נודה, באמת חשוב להיות בקשר עם בן זוג מהעם שלנו. כך שלאירוע היהודי השנתי הזה יש בהחלט מקום, ולשמחתנו השנה המקום שהיה לו הוא דבלין כפרה עליה, והיות וצריך למצוא שידוך כשר לחבר יקר ולשאר קולגות, נקראנו לדגל, אפילו שהיה ברור שבשוק הזה נרגיש כמו התל-אביבים שעולים בימי שישי למחנה יהודה בירושלים – להתרשם מהאווירה אבל לא באמת לקנות, ליהנות מהניחוחות אבל לא לטעום.

אז איך היה...?

מה אפשר להגיד? ברור למה אנשים עם שכל בקודקוד עלו לארץ מהעולם השַׂבע. האירוע, אם לסכם אותו במילה אחת, היה גלותי. בני עמנו בטוקסידו (קוד לבוש אירופאי, הייתם צריכים לראות אותנו...) ובנות דתנו בשמלות חסודות וחסודות פחות רוקדים לצלילי גרסאות כיסוי של ריקי מרטין שהתחלפו ככל שהעניינים התחממו בקאברים ל"משיח- אני מאמין!" ולשאר להיטים מארון הדיסקים היהודי, מנהלים שיחות חולין תפלות ומאולצות עם בני ובנות המין השני, משווים מוצאים ועיסוקים ושמים על השולחן את הסיבה האמיתית להשתתפות באירוע, שהיא לא רק שמיעת מור"קים על השואה אלא גם ובעיקר מציאת שידוך שיעשה כבוד למגזר.

כל כך ברור היה פתאום למה אנשים מהסוג שאנחנו אוהבים חתכו מהגולה אל ארץ הקודש – בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו לא רצינו להישאר באולם הזה אף רגע מיותר. לצערנו, גם אלו מאיתנו שבאו לשוק הזה עם רשימת קניות יצאו בידיים ריקות אחרי שדיווחו כי האירוע דיכא להם את המוג'ו.

ובאמת בשלב מסוים נגמר לנו והוחלט לזרום למקום שעושה אבחנה על בסיס מכנה משותף רחב יותר מאשר אמונה דתית, והמכנה המשותף הזה הוא כמובן החיבה לאלכוהול לסוגיו. אחח, אלכוהול - זו כמובן הדת הלא רשמית האמיתית באירלנד וברוב העולם. במחי נסיעה קצרה במונית מצאנו את עצמנו ב Café En Seine – אחד המקומות החביבים עלינו בעיר והמומלצים לכל מבקר בדבלין. הפאב-מועדון היה הומה חוגגים שמאמינים בכוחו של האלכוהול להעלות את בני האדם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, שיכורים ומרקדים. תגידו מה שתגידו על הגויים – הם יודעים ליהנות אלה, יימח שמם.

כשיצאנו מה"תפילה ההמונית" הזו העיר הייתה מכוסה בשלג צח שהשרה אווירה של יופי וניקיון, של משהו חדש באוויר.

שנה אזרחית טובה!