כבר שבוע שאני פה ועכשיו הגיע תורי להתרשמות ראשונית מהאי ומהעיר. הכל התחיל בנחיתה רכה בדבלין. עליתי למטוס (הקונקשן) בפרנקפורט בשמונה בערב כשבחוץ עוד אור, כל הדרך אל דבלין השמיים מוארים, ואני טסה אל עבר השקיעה האדומה. נחתי באחת עשרה בלילה כשיש עוד שאריות אור בחוץ. אין ספק שקל להתרגל לעובדה שרוב היום מואר, אבל השעון הביולוגי לגמרי משתבש ותחושת הזמן יצאה מזמן לנופש. התחושה היא ששלוש בצהריים אבל בעצם כבר שמונה בערב! לא נכנסים למיטה לפני 01:00 בלילה ולא בגלל סצנת הבילויים המטורפת, פשוט בגלל האור.
יצאתי משדה התעופה ומצאתי את ירון כמו שזכרתי אותו. התרגשות גדולה! נכנסנו למונית הראשונה שמצאנו. לא משנה עד כמה אתה מגיע מוכן לעובדה שנוהגים בצד ימין- אתה לא באמת מוכן לחוויה הזאת. אני עדיין יכולה להביט במספר שניות של פליאה איך הרכב נוסע בלי נהג, או שהנהג בעצם יושב וקורא עיתון בזמן הנהיגה- עד ש
אני מנערת את הנהגת הישראלית שבתוכי. החוויה המוזרה ביותר היא חווית הנסיעה בכיוון ההפוך בכיכר- לחץ קל של תאונה מתקרבת אופף אותך עד ששוב חוזרים להכרה שהכל פה הפוך. אני מקפידה לחצות את הכביש בזהירות אחרי שהסתכלתי לכל הכיוונים האפשריים. אפילו שעל הכביש מתחת לרגליך כתוב לאיזה כיון להסתכל, אני לא סומכת על זה. בכלל אני דוגלת בארץ במתן כבוד לאיש ברמזור- אם אדום עומדים ובירוק עוברים (חוצמזה, באזור שמסביב לעזריאלי גם מקבלים דו"חות..) – כאן אין כבוד לרמזור, חוצים בכל צבע (יש פה גם כתום להולכי הרגל). בהתחלה משכתי את ירון חזרה למדרכה כשהוא התחיל לחצות באדום, למרות שהתריס שכולם עושים זאת- אז מה! אנחנו לא כמו כולם.. כשהלכתי לבד לעיר, ועמדתי ליד רמזור 3 דקות, מסביבי כל הרמזורים אדומים ואף רכב לא זז- כולנו עומדים יחדיו. אז הבנתי את המקומיים והתחלתי לחצות באדום על ימין ועל שמאל. אין טעם להתחכם- בדבלין התנהג כדבלינאי.
משם הגענו הביתה- לבית החדש שירון מצא לנו. הכל נורא מאובטח- עוברים מלאן שערים ודלתות, קוד כניסה, אזעקה בבית- למה מה קרה?? הולכים לפרוץ אלינו הביתה?? מצד שני, לא השקעתי אפילו מאית שניה להתרגל לעובדה שלא מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום- רק אחרי שלושה ימים הבנתי כמה כיף שלא צריך להתעכב לרגע בכניסה- כך בטחון לאומי מתחלף בביטחון אישי. אנחנו ממשיכים לצעוד במסדרון הבניין- מסדרון ארוך מצויד בשטיח מקיר לקיר, כל הדלתות נראות אותו דבר עם מספרים עליהם- 'בית או מלון' עברה לי בראש המחשבה.. נכנסנו לבית מהמם. הכל חדש. אחזור על זה שנית- חדש! שירותים ומקלחת חדשים- בלי בעיות ביוב, סתימות וריחות. המטבח גדול וחדש! אין כיור קטן ונמוך משנות החמישים ויש מקומות אחסון- בקיצור כמו שאפשר להבין אני למודת בתים ישנים ומתפוררים בירושלים ותל אביב. פעם בעל הדירה ברחוב עזה סיפר לי בגאווה- 'אני בניתי את הבית הזה במו ידי ב48'. כן- וכמו לך גם לדירה התפתחו מאז בעיות בצנרת. ממשיכים אל עבר הסלון וממנו יוצאים אל המרפסת שמשקיפה על התעלה- אנחנו גרים על המים. אני תופסת את עצמי מידי פעם בוהה בגלים בתנועת המים, בברבורים ובברווזים השטים, בילדים הקופצים למים בקור עז (הם חושבים שקיץ עכשיו- הם לא מבינים ש17 מעלות זה לא קיץ..). בנוסף, אולפני ההקלטה של 2U נמצאים מולנו מעבר לתעלה- כמה אירי מצדנו- גם מים וגם להקת הבית. רק חסר שיבשלו לנו בירה במרתף של הבניין כדי שנחיה בסטיגמה אירית מושלמת.
יום למחרת קמנו לסידורים- צריך לאבזר את הבית. יצאנו אל המרכז. נחמד שיש מרכז אחד וכל הרחובות סביבו- אוקונל, גרפטון, הנרי- כולם במרחק הליכה. שמנו פעמינו אל עבר החנויות הזולות- pennyes, dunnes וtesco- כדי לחפש קרם מתאים לשיער (אימת כל המתולתלות במדינה זרה) וגם מוצרי מזון. אל תצפו ליותר מידי בנושא הקולינריה באירלנד- לאוכל אין טעם. גבינות לבנות- אין. או יותר נכון יש אבל פשוט לא טעימות, לקוטג' אין טעם, הקפה לא מספיק חזק והמלח לא מלוח! אנחנו מתיימרים להיות צרכנים נבונים ולכן חיפשנו את המבצעים, ואיך לחסוך עוד יורו או שניים. הכל פה ארוז באריזות קטנות (לא תמצאו גלילי נייר טואלט עם 32 גלילים- גג 12 גלילים. בקבוק שמפו של 750 מ"ל- לא קיים). חוץ מהמלפפונים. הם ענקיים. כשכבר מצאנו אריזה גדולה והשווינו מחירים, גילינו שמחיר של 2 אריזות קטנות נמוך יותר ממחיר האריזה הגדולה שבעצם מכילות את אותה כמות- איפה האירי שמלמד פה כלכלת בית, שיבוא להסביר לי מה אני מפספסת. בכלל, הם לא בלחץ להרוויח כסף- לא מנסים כאן למכור לך מוצרים, לדחוף לך עוד ועוד- אף אחד לא ניגש אליך בהצעה לעזרה בחנות בגדים או מחמיא לך שהבגד המחריד מאוד הולם אותך. לא כל העסקים פתוחים בסופי שבוע כולל מסעדות ומקומות בילוי, וכשניסינו לקנות טלויזיה והיא נגמרה במלאי- היא וכל חברותיה בנות ה32 אינץ'- לא ניתן להזמין, ולא יתקשרו אליך כשהיא תהיה במלאי- לא ממש הבינו מאיפה הבאנו את הרעיון הזה. ושמישהו יסביר לי למה כל המסעדות, כולל בטמפל בר, סוגרות את המטבח בשמונה וחצי, גג בתשע בערב. יש לנו כסף. אנחנו רוצים לשלם לכם- תנו לנו לאכול.
וכמובן יש את עניין מזג האויר. אחד הפלוסים המרכזים בשהייה שלי באירלנד ביולי אוגוסט הוא שלא אצטרך "להנות" מהחום והלחות של מישור החוף. ואכן כך- ביומי הראשון בדבלין- הסתכלתי מהחלון- ראיתי שמש נעימה, הגדלתי לעשות ויצאתי למרפסת כדי לחוש בטמפרטורה והיה נעים- המסקנה היתה- חולצה קצרה. ברגע שירדנו למטה והלכנו 3 שניות בחוץ הבנו שזה לא יעבוד וחזרנו הביתה להתלבש. אחרי 5 דקות הליכה היה כל כך חם שחזרנו לחולצה הקטנה, עד שלאחר 10 דקות נוספות התחיל לרדת גשם- איך אפשר לחיות ככה? אני אומרת לכם- חוסר יציבות במזג האויר מוביל לחוסר יציבות נפשית- אתה לא יודע איך להתלבש, מה להרגיש, אתה ב mode קיץ או חורף- זה נורא מבלבל. תלמידי היקרים שקפאו מהמזגן שעות ארוכות בשיעורים שהעברתי להם הבטיחו לי שאלוהי מזג האויר יתנקם- והנה זה קורה. אז כמו שהסברתי להם שביום הבחינה הם מתלבשים בשיטת הבצל (כי אנחנו לא בטוחים איך נרגיש בכיתה)- גופיה, מעליה T שירט מעליו סווטשרט ואז סווודר מעליו מעיל ולחתום הכל בחרמונית- ככה צריך להתלבש באירלנד בתוספת מטריה בתיק.
הקיץ הגיע ואנחנו מתחילים לטייל, אז תמשיכו לעקוב. יש למה לצפות!
עכשיו אתם מבינים למה האנגלים (וסביר להניח גם האירים) תמיד מדברים על מזג האוויר. וגם אחד הסיבות אני נשארת בארץ.
השבמחקג'ולי
אין דבר יותר נכון מהמסע הנוראי אחר הקרם המושלם לשיער מחוץ לארץ,מסע אימים של ממש.
השבמחקנהנתי לקרוא.
נ.ב.
כל הכבוד על ההבנה של הנקמה החוזרת בעניין המזגן.
תהנו ותאהבו,
שיר בנימין.