לא באנו ליהנות

כשחושבים על הרעיון של חיים בעיר זרה, הכל תמיד אפוף בהמון רומנטיקה- שפה אחרת, אקלים שונה, אנשים חדשים וחוויות בלתי נשכחות. ועד כה (14 יום אנד קאונטינג) הכל באמת נכון. העניין שממנו מתעלמים הוא נושא השגרה. כי נכון שאני נמצא במקום אחר, עם אנשים אחרים, שפה זרה ואקלים שונה (אגב, אני מדבר ביחיד בינתיים כי יעל תבדל"א מגיעה ב"ה רק בעוד 22 ימים ו-9 שעות). אבל אני לא בטיול. אני גם לא עובד פה כמה חודשים כדי לממן את הטיול. אני פה להישאר לתקופה.

והסיבה שאני מתעכב על זה היא ניסיון להחדיר את זה לעצמי למודעות. כי נכון לעכשיו אני מתגורר בבית מלון. אז נכון שפרסתי את המזוודה שלי בחדר ושמתי תמונה של יעל ושלי ליד המיטה. ונכון שפתחתי חשבון בנק מקומי ונרשמתי בביטוח הלאומי ועשיתי קרן פנסיה וקניתי סלולרי אירי ואפילו מצאתי דירה אליה אעבור במהלך השבוע הקרוב – אבל עד עכשיו נראה לי שלא חילחלה אצלי ההבנה שאני כאן ולא שם. יותר נכון שם ולא כאן. עכשיו זה מתחיל לחדור לתודעה, ויש לי תחושה שזה קשור במידה רבה למזג האוויר. השבועיים האחרונים הציגו את מזג האוויר הכי טוב בהיסטוריה של דבלין המודרנית. השמש זרחה, הטמפרטורות עלו לאזור ה-20 צלזיוסים ומצב הרוח הכללי היה בהתאם. כל זה, יחד עם העבודה החדשה, יצר תחושת רעננות אביבית כזאת, של חוויית חופשה שכזאת (אני מודע לסתירה עם עניין העבודה, ועדיין). כל ערב הסתיים בפאב מקומי עם פיינט או שניים של גינס (האירים יודעים מה טוב בשבילם- לא תמצאו בפאבים 18 ברזי בירה שונים. יש גינס ויש סמית'וויקס. והייניקן לתיירים חלושי קיבה). בסוף השבוע הלכנו לפארק וישבנו על הדשא עם בירה וצ'יפס- מי צריך יותר?

אבל החופשה מתחילה להסתיים. והסנונית שמבשרת את זה היא מזג האוויר. חסל סדר אקלים סטייל כפר החורש. הגשם חזר. ואפור בחוץ. ואני לא בטוח לגבי הארץ, אבל כאן יוני, לפחות אם מאמינים ללוח השנה (כי תוך יומיים בלבד עברנו ממשהו שנראה כמו יוני למין פברואר בארץ המובטחת). בשבוע הבא ייחתם חוזה שכירות ו-וואללה, זה קורה. נכנסים לשגרה. וזה לא ששגרה זה רע. זה פשוט מכיל צפיפות נמוכה יותר של חוויות חו"ל קלאסיות- פחות טיולים, פחות יציאות, פחות פארקים ופחות בירה. יותר סרטים בדיוידי וסדרות מההארד דיסק.

ומצד שני, עם השגרה מגיעות חוויות שגרתיות- הליכה לסופר היא גם סוג של חוויה במקום חדש. המלפפונים עצומים כל כך, עד שחותכים אותם לחצאים או רבעים ומוכרים אותם כ"מנת מלפפון" (cucumber portion). גם כן חוויה. רוצים עוד אחת, כזו שאולי תועיל לכם לקראת ההגעה לדבלין? בבקשה:

בשבת שעברה נסעתי לבקר את דפנה, חברה של יעל ושלי שעשתה רילוקיישן לדבלין לפני שנה בערך. דפנה גרה באזור ההיי-טק של העיר, בדבלין 24 (אנחנו גרים בדבלין 4). עבור הנסיעה לשם הנהג גבה ממני 2.20 יורו. שלפתי מהכיס צרור מטבעות והרכבתי קומבינציה של 2.50. שלשלתי אותה למקום המיועד והנהג הדפיס לי כרטיס נסיעה וזיכוי על סך 30 סנט.

'זיכוי??', שאג הישראלי שבתוכי, 'שוּ זיכוי- תביא ת'כסף!'. וכאילו שזה כשלעצמו לא מספיק- את הזיכוי ניתן לממש למזומן רק במקום אחד בעיר, איפשהו במרכז, ולמקום הזה כמו לכל משרד יש שעות פתיחה, שחופפות באופן מעורר חשד לשעות שבהן אתה עצמך נמצא במשרד. בשלך. ומי בכלל הולך בשביל זיכוי של 30 סנטים?

על פניו לא הגיוני- מה, כל תייר מזדמן שעולה על האוטובוס יצטרך להחזיק כסף מדויק בשביל לא להיתקע עם זיכויים? זה שירות לקוחות זה? אז למעשה ההיגיון האירי פשוט יותר – הנהג תפקידו לנהוג. איסוף הכסף הוא עיסוק משני. כמה פעמים יצא לכם לעלות על אוטובוס בישראל, לשלם לנהג בשטר של 100 עבור כרטיס של 5.5 ש"ח ולחכות שני רחובות עד שהוא יימצא שטרות של 50 ו-20 ועוד כמה מטבעות תוך כדי שאתם מתפללים שהוא יצליח לעשות את כל זה בלי להרוג איזה הולכת רגל קשישה? מה שזה בעצם אומר, אם נעצור להתפלסף על זה לשלוש שורות, זה שהנהג בישראל נותן שירות גרוע יותר לכלל הנוסעים (נהיגה מסוכנת) כדי לתת לנוסע שבא לא מוכן שירות טוב יותר. באירלנד זה פשוט עובד הפוך, ולטובה – כאן העבירו את האחריות על העודף מהנהג לנוסע – אתה מוזמן לקנות מראש כרטיסים בכל סניף של Tesco, Spar וחבריהם. מרגיש ספונטני? כדאי שתגבה את זה במטבעות מדויקים. לא מגובה? לך למרכז העיר לעמוד בתור בשביל 30 סנט.

תגידו מה שתגידו, מדובר בהיגיון בריא מאוד.

ואגב, אם כבר נתקעתם עם הזיכוי, יש כאן מספיק ארגוני צדקה שהתלבשו על הנושא ואוספים זיכויים בתוך קופסאות בצורת אוטובוס דבלינאי . מה שנקרא, להפוך את הלימון שלך ללימונדה לנזקק.

למידע נוסף לגבי תחבורה ציבורית בדבלין:

http://www.dublinbus.ie